יעל של אודי
New member
עוד יום עצוב
הי היתה לי בעיה עם המחשב ולא יכולתי לכתוב בעברית. חשבתי שאני משתגעת. כל כך רציתי להיות בקשר ולענות לכולם אבל לא יכולתי. ויותר מכל רציתי לפרוק ולא יכולתי. איזה תסכול. כן, עוד יום רע. כמו כל חודש בתאריך הזה, אני חיה מחדש את הכל. מגיעים לבית החולים. ההחלטה כבר נעשתה. הסיוט הופף למציאות. צעד אחר צעד. בוקר ארוך עובר לפני שמפסיקים את ליבה. אני חשה כל תנועה הכי קטנה. היא לא מפסיקה לזוז, כאילו יודעת שאלה תנועותיה האחרונות. בשעה שתיים לוקחים אותנו לחדר טיפולים. לוקחים לי את אודי. לבד. על אותה מיטה קרה, לבד. ואז הזריקה, בעיטה אחרונה, ויותר שום תנועה. חלק גדול ממני מת באותו הרגע. רציתי שכל השאר ימות גם כן.עדיין יש רגעים שחולפת בי המחשבה רק להיות איתה. לחבק אותה ולדעת שלא כואב לה, שלא הכאבתי לה. חמש שעות אחר כך, חמש שעות בהן החזקתי ברחמי את התינוקת שלי ללא רוח חיים, מחפשת בייאוש תנועה קטנה, תזוזה שתחזיר את הגלגל לאחור ותתן לי אותה בחזרה, מתחילים את הזירוז שאחרי לילה ארוך ומייגע מסתיים בלידה עצובה כל כך. אני עובדת עם ילדים בעלי מומים שונים וקשים מזה שלוש שנים. חשבתי שאולי העבודה עם האוכלוסיה הזאת תקל עלי, תעזור לי לעכל מאיזה סבל פוטנציאלי גאלתי אותה, אבל אני מתוסכלת כל כך מכמות האהבה והעזרה שאני מצליחה להעניק להם ושלא ידעתי להעניק לתינוקת שלי. אני מעבירה שעות אין ספור בהכנת פרוייקטים שיקלו על חייהם ויעזרו להם, ואילו על התינוקת שלי ויתרתי. אפילו לא שקלתי את האפשרות האחרת. איך אני יכולה לתת כל כך הרבה לאחרים ולא נתתי לה?!.
הי היתה לי בעיה עם המחשב ולא יכולתי לכתוב בעברית. חשבתי שאני משתגעת. כל כך רציתי להיות בקשר ולענות לכולם אבל לא יכולתי. ויותר מכל רציתי לפרוק ולא יכולתי. איזה תסכול. כן, עוד יום רע. כמו כל חודש בתאריך הזה, אני חיה מחדש את הכל. מגיעים לבית החולים. ההחלטה כבר נעשתה. הסיוט הופף למציאות. צעד אחר צעד. בוקר ארוך עובר לפני שמפסיקים את ליבה. אני חשה כל תנועה הכי קטנה. היא לא מפסיקה לזוז, כאילו יודעת שאלה תנועותיה האחרונות. בשעה שתיים לוקחים אותנו לחדר טיפולים. לוקחים לי את אודי. לבד. על אותה מיטה קרה, לבד. ואז הזריקה, בעיטה אחרונה, ויותר שום תנועה. חלק גדול ממני מת באותו הרגע. רציתי שכל השאר ימות גם כן.עדיין יש רגעים שחולפת בי המחשבה רק להיות איתה. לחבק אותה ולדעת שלא כואב לה, שלא הכאבתי לה. חמש שעות אחר כך, חמש שעות בהן החזקתי ברחמי את התינוקת שלי ללא רוח חיים, מחפשת בייאוש תנועה קטנה, תזוזה שתחזיר את הגלגל לאחור ותתן לי אותה בחזרה, מתחילים את הזירוז שאחרי לילה ארוך ומייגע מסתיים בלידה עצובה כל כך. אני עובדת עם ילדים בעלי מומים שונים וקשים מזה שלוש שנים. חשבתי שאולי העבודה עם האוכלוסיה הזאת תקל עלי, תעזור לי לעכל מאיזה סבל פוטנציאלי גאלתי אותה, אבל אני מתוסכלת כל כך מכמות האהבה והעזרה שאני מצליחה להעניק להם ושלא ידעתי להעניק לתינוקת שלי. אני מעבירה שעות אין ספור בהכנת פרוייקטים שיקלו על חייהם ויעזרו להם, ואילו על התינוקת שלי ויתרתי. אפילו לא שקלתי את האפשרות האחרת. איך אני יכולה לתת כל כך הרבה לאחרים ולא נתתי לה?!.