עוד יום
יום חמישי, 09:00, צועד לעבודה. עדיין עייף. אין כח למחשבות בשעה הזאת, אך הן לא מרפות. אני עדיין שונא את העבודה שלי. ואני עדיין עובד שם. עד שאמצא משהו יותר טוב. אבל המשהו היותר טוב הזה לא מגיע. ממשיכים לחפש, למרות הכל. אולי משהו בכל זאת ייצא מהחיפוש. העבודה שלי. יש לי עבודה מפגרת לגמרי. למכור צעצועים לילדים מפונקים. תמצית תרבות הצריכה. המקום שבו הורים מלאי רגשות חרטה ואשם על כך שהם מבלים מספיק זמן עם הילדים שלהם באים לקנות מתנות, בשביל להשקיט את המצפון שלהם. "אוי, סליחה חמוד. שכחתי את המשחק כדורגל שלך? מצטער. קח גיים בוי. אוי סליחה מאמי. שכחתי את הופעת הבאלט שלך, קחי בובת בראץ חדשה". והתפקיד שלי? לתת להם את מה שהם רוצים. להגיד שאני מרוצה מזה? לא. פרנסה? אל תצחיקו אותי. שכר מינימום. צריך לעשות עוד דברים בשביל לגמור את החודש (עם שכר דירה והכל). המקום שאני עובד בו עושה מיליונים מלמכור צעצועים שמיוצרים בסין ע"י ילדים עבדים (צעצועים שמיוצרים ע"י ילדים בשביל ילדים) שעובדים 18 שעות בשביל משכורת רעב ותנאים לא אנושיים, כשהצעצועים נמכרים ללקוחות במחיר שהוא פי כמה מאות לפחות, ולפחות המוצרים היו טובים. הם לא. האיכות? זבל. חבל על הזמן. אבל אנשים קונים. ולמה? כי יש אנשים כמוני, שיודעים איך למכור לאנשים בדיוק מה שהם לא צריכים, תוך כדי כך שהם משכנעים אותם שזה בדיוק מה שהם צריכים, וזה הדבר הכי טוב (גם כשזה לא). והילדים? עדיין לא מקבלים תשומת לב מההורים, אבל היי, הם קיבלו צעצוע חדש במתנה. מגניב? לא! מזה יוצא דור של ילדים חומרניים, משועממים, עצלנים, שאין להם שום אתגר בחיים, שומדבר לשאוף אליו (הם מקבלים את הכל ככה חופשי בלי להתאמץ), ולא פלא שאחר כך קוראים בעיתון על אלימות, סמים, ופשע בקרב בני נוער. איך לא? משעמם להם, אז הם מחפשים לשבור את השגרה. הדור הזה מתחנך על טלוויזיה, משם הם לוקחם את הידע שלהם. מרוב הפינוק הזה יוצא שילדים היום אין להם שום כבוד לכלום. אני רואה ילדים באים אלינו לחנות עם ההורים שלהם, ואם ההורים רק מעזים לא לקנות לילד משהו, הילד מתחיל לקלל את ההורים, להשעליב אותם ולצרוח ולעשות סצינות באמצע החנות. ראיתי את זה יותר מדי פעמים, וזה פשוט מחליא. בא לי להקיא על הילדים האלה, ועל ההורים הטפשים האלה, שלא מבינים את הדבר הכי פשוט והכי בסיסי: ילד צריך אהבה, לא פלייסטיישן. יופי שיש פלייסטיישן, אבל לא כתחליף לאבאמא. אבל לצערי, אנשים עוד לא הפנימו את זה. אם הייתם רואים איך שאנשים מתנהגים כשהם באים לחנויות, הייתם נדהמים: צועקים, מקללים, מדברים בגסות, מעליבים, גונבים, משאירים זבל. האנשים שמתנהגים יפה הולכים ומתמעטים מיום ליום, והאנשים המגעילים מתרבים. נראה לי שהם עושים אורגיות ביניהם. אחרת איך יש כל כך הרבה מהם? פשוט טינופת. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי מתכונן להכניס לאיזה לקוח אגרוף לפנים. או בעיטה לראש. אולי זה יעיר אותו קצת. וכשנגמר מוצר כלשהו? איזה בלגאן! צועקים, בוכים, מקללים. כשיצא מוצר כלשהו, שהיה להיט ענק, לחנויות והוא אזל, אשה אחת פשוט התחילה לבכות. "אתה לא יודע מה הילד שלי יעשה לי אם אחזור הביתה בלי זה!" מה הוא יעשה לך? ירביץ לך? מי ההורה ומי הילד כאן? נראה לי שהצרכנות גרמה לנו להתחרפן לגמרי. אנשים הולכים מכות בתור על מוצר חדש שיצא. מה קרה? ואם תבואו מחר, מה יהיה? חייבים היום? וחייבים לדחוף? ולקלל? וללכת מכות? שתי נשים שהולכות מכות מול העיניים שלי בגלל פאזל. חוסר שפיות טוטאלי. ואני צריך לסבול את זה, וכמה שאני מנסה לברוח מזה, לא מצליח. רק שאמצא עבודה טובה ואתחפף משם, בלי להסתכל לאחור. שנים שאני סובל את הטפשות ואת הטירוף הזה ובא לי להקיא. רצוי על איזה לקוח עשיר, על החליפה החדשה שלו. כשאני עובד, אני חשוב לעצמי, שהעבודה שלי הוא אחת העבודות הכי לא חשובות שיש. אין לה שום משמעות, שום תוכן. לא משהו שאי אפשר להסתדר בעלדיו. וכל כך מצחיק אותי איך שאנשים לוקחים אותה כל כך ברצינות, רודפים אחרי הזנב של עצמם, חושבים שהם מלכי העולם, כל אחד חוש את עצמו מי ישמע מי הוא. אז אתה מנהל תחום, או קניין. סו פאקינג וואט? מה שאתה עושה, אין לזה שום חשיבות. אפס. זירו. כולם יכולים להסתדר בלעדיך. אתה לא מוכר להם שומדבר חשוב. האמת? הבנאליות הזאת מתחילה לשעמם אותי. אני מוצא עצמי מפהק בעבודה, מתוך שעמום. הכל חוזר על עצמו. האנשים ממשיכים להיות טפשים, ההנהלה - לא יודע מי קיבל אותם לעבודה, ועוד יותר - מי קידם אותם. עובדים בצורה כל כך חלמאית. פלא שהמקום גם נראה ככה. אני מסדר סחורה, לפי הנהלים, וחושב לעצמי שזה נורא מצחיק, ההתעקשות הזאת על סידור בצורה מסוימת. ואם הסידור יהיה שונה, אז? כן, כן אני יודע את כל השיקולים של המערכת. כבר 8 שנים אני במקצוע הזה. 8 שנים יותר מדי. עבדתי בתפקידים בכירים. תמיד עשיתי את עבודתי על הצד הטוב ביותר. וגם היום. אם אני כבר שם, אז את העבודה אני מקפיד לעשות עד הסוף, כמיטב יכולתי. וכבר זכיתי בתארי עובד מצטיין ובקידומים. אבל תמיד אני שומר לעצמי ריחוק רגשי, מקום להתבונן מהצד, וללעוג למערכת שלוקחת עצמה ברצינות פומפוזית ותהומית בצורה קשה ביותר. קצת הומור עצמי לא יזיק כאן. אז בקיצור, אחרי כל המסה הארוכה הזאת אני בא להגיד שהבנאליות של המערכת, שמשעבדת אותנו לקנות דברים שאנחנו לא צריכים, ולרדוף אחרי הזנב של עצמנו בשביל להשיג את מה שאנחנו רוצים (לא מה שאנחנו צריכים), היא זאת שמשלמת לי את המשכורת, בתנאי שאני אדחוף לכם את המוצרים האלה, עם חיוך מזויף ותודה שקנית אצלנו, בלי לבחול באף מניפולציה רגשית כדי לגרום לכם לקנות. ואם הייתם יודעים את חוקי המכירה שאנחנו עוברים עליהם, הייתם בשוק טוטאלי. הפאשיזם בהתגלמותו. הלקוח הוא ארנק בלבד ותו לא. אין לו רצון, אין לו זכות החלטה, ואין מצב שהוא יוצר מהחנות בלי כלום. אם יצאתם בלי כלום, סימן שאני לא מוכר טוב. אז אל תשכחו לקנות משהו, בשביל שאני אראה טוב, הא? טוב, ועכשיו אם תסלחו לי אני אלך להקיא. מהעבודה שלי, מהלקוחות, ומעצמי, על שאני משתף פעולה עם המערכת הזאת, שמגלמת בעיניי את כל מה שמושחת בעולם הזה.
יום חמישי, 09:00, צועד לעבודה. עדיין עייף. אין כח למחשבות בשעה הזאת, אך הן לא מרפות. אני עדיין שונא את העבודה שלי. ואני עדיין עובד שם. עד שאמצא משהו יותר טוב. אבל המשהו היותר טוב הזה לא מגיע. ממשיכים לחפש, למרות הכל. אולי משהו בכל זאת ייצא מהחיפוש. העבודה שלי. יש לי עבודה מפגרת לגמרי. למכור צעצועים לילדים מפונקים. תמצית תרבות הצריכה. המקום שבו הורים מלאי רגשות חרטה ואשם על כך שהם מבלים מספיק זמן עם הילדים שלהם באים לקנות מתנות, בשביל להשקיט את המצפון שלהם. "אוי, סליחה חמוד. שכחתי את המשחק כדורגל שלך? מצטער. קח גיים בוי. אוי סליחה מאמי. שכחתי את הופעת הבאלט שלך, קחי בובת בראץ חדשה". והתפקיד שלי? לתת להם את מה שהם רוצים. להגיד שאני מרוצה מזה? לא. פרנסה? אל תצחיקו אותי. שכר מינימום. צריך לעשות עוד דברים בשביל לגמור את החודש (עם שכר דירה והכל). המקום שאני עובד בו עושה מיליונים מלמכור צעצועים שמיוצרים בסין ע"י ילדים עבדים (צעצועים שמיוצרים ע"י ילדים בשביל ילדים) שעובדים 18 שעות בשביל משכורת רעב ותנאים לא אנושיים, כשהצעצועים נמכרים ללקוחות במחיר שהוא פי כמה מאות לפחות, ולפחות המוצרים היו טובים. הם לא. האיכות? זבל. חבל על הזמן. אבל אנשים קונים. ולמה? כי יש אנשים כמוני, שיודעים איך למכור לאנשים בדיוק מה שהם לא צריכים, תוך כדי כך שהם משכנעים אותם שזה בדיוק מה שהם צריכים, וזה הדבר הכי טוב (גם כשזה לא). והילדים? עדיין לא מקבלים תשומת לב מההורים, אבל היי, הם קיבלו צעצוע חדש במתנה. מגניב? לא! מזה יוצא דור של ילדים חומרניים, משועממים, עצלנים, שאין להם שום אתגר בחיים, שומדבר לשאוף אליו (הם מקבלים את הכל ככה חופשי בלי להתאמץ), ולא פלא שאחר כך קוראים בעיתון על אלימות, סמים, ופשע בקרב בני נוער. איך לא? משעמם להם, אז הם מחפשים לשבור את השגרה. הדור הזה מתחנך על טלוויזיה, משם הם לוקחם את הידע שלהם. מרוב הפינוק הזה יוצא שילדים היום אין להם שום כבוד לכלום. אני רואה ילדים באים אלינו לחנות עם ההורים שלהם, ואם ההורים רק מעזים לא לקנות לילד משהו, הילד מתחיל לקלל את ההורים, להשעליב אותם ולצרוח ולעשות סצינות באמצע החנות. ראיתי את זה יותר מדי פעמים, וזה פשוט מחליא. בא לי להקיא על הילדים האלה, ועל ההורים הטפשים האלה, שלא מבינים את הדבר הכי פשוט והכי בסיסי: ילד צריך אהבה, לא פלייסטיישן. יופי שיש פלייסטיישן, אבל לא כתחליף לאבאמא. אבל לצערי, אנשים עוד לא הפנימו את זה. אם הייתם רואים איך שאנשים מתנהגים כשהם באים לחנויות, הייתם נדהמים: צועקים, מקללים, מדברים בגסות, מעליבים, גונבים, משאירים זבל. האנשים שמתנהגים יפה הולכים ומתמעטים מיום ליום, והאנשים המגעילים מתרבים. נראה לי שהם עושים אורגיות ביניהם. אחרת איך יש כל כך הרבה מהם? פשוט טינופת. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי מתכונן להכניס לאיזה לקוח אגרוף לפנים. או בעיטה לראש. אולי זה יעיר אותו קצת. וכשנגמר מוצר כלשהו? איזה בלגאן! צועקים, בוכים, מקללים. כשיצא מוצר כלשהו, שהיה להיט ענק, לחנויות והוא אזל, אשה אחת פשוט התחילה לבכות. "אתה לא יודע מה הילד שלי יעשה לי אם אחזור הביתה בלי זה!" מה הוא יעשה לך? ירביץ לך? מי ההורה ומי הילד כאן? נראה לי שהצרכנות גרמה לנו להתחרפן לגמרי. אנשים הולכים מכות בתור על מוצר חדש שיצא. מה קרה? ואם תבואו מחר, מה יהיה? חייבים היום? וחייבים לדחוף? ולקלל? וללכת מכות? שתי נשים שהולכות מכות מול העיניים שלי בגלל פאזל. חוסר שפיות טוטאלי. ואני צריך לסבול את זה, וכמה שאני מנסה לברוח מזה, לא מצליח. רק שאמצא עבודה טובה ואתחפף משם, בלי להסתכל לאחור. שנים שאני סובל את הטפשות ואת הטירוף הזה ובא לי להקיא. רצוי על איזה לקוח עשיר, על החליפה החדשה שלו. כשאני עובד, אני חשוב לעצמי, שהעבודה שלי הוא אחת העבודות הכי לא חשובות שיש. אין לה שום משמעות, שום תוכן. לא משהו שאי אפשר להסתדר בעלדיו. וכל כך מצחיק אותי איך שאנשים לוקחים אותה כל כך ברצינות, רודפים אחרי הזנב של עצמם, חושבים שהם מלכי העולם, כל אחד חוש את עצמו מי ישמע מי הוא. אז אתה מנהל תחום, או קניין. סו פאקינג וואט? מה שאתה עושה, אין לזה שום חשיבות. אפס. זירו. כולם יכולים להסתדר בלעדיך. אתה לא מוכר להם שומדבר חשוב. האמת? הבנאליות הזאת מתחילה לשעמם אותי. אני מוצא עצמי מפהק בעבודה, מתוך שעמום. הכל חוזר על עצמו. האנשים ממשיכים להיות טפשים, ההנהלה - לא יודע מי קיבל אותם לעבודה, ועוד יותר - מי קידם אותם. עובדים בצורה כל כך חלמאית. פלא שהמקום גם נראה ככה. אני מסדר סחורה, לפי הנהלים, וחושב לעצמי שזה נורא מצחיק, ההתעקשות הזאת על סידור בצורה מסוימת. ואם הסידור יהיה שונה, אז? כן, כן אני יודע את כל השיקולים של המערכת. כבר 8 שנים אני במקצוע הזה. 8 שנים יותר מדי. עבדתי בתפקידים בכירים. תמיד עשיתי את עבודתי על הצד הטוב ביותר. וגם היום. אם אני כבר שם, אז את העבודה אני מקפיד לעשות עד הסוף, כמיטב יכולתי. וכבר זכיתי בתארי עובד מצטיין ובקידומים. אבל תמיד אני שומר לעצמי ריחוק רגשי, מקום להתבונן מהצד, וללעוג למערכת שלוקחת עצמה ברצינות פומפוזית ותהומית בצורה קשה ביותר. קצת הומור עצמי לא יזיק כאן. אז בקיצור, אחרי כל המסה הארוכה הזאת אני בא להגיד שהבנאליות של המערכת, שמשעבדת אותנו לקנות דברים שאנחנו לא צריכים, ולרדוף אחרי הזנב של עצמנו בשביל להשיג את מה שאנחנו רוצים (לא מה שאנחנו צריכים), היא זאת שמשלמת לי את המשכורת, בתנאי שאני אדחוף לכם את המוצרים האלה, עם חיוך מזויף ותודה שקנית אצלנו, בלי לבחול באף מניפולציה רגשית כדי לגרום לכם לקנות. ואם הייתם יודעים את חוקי המכירה שאנחנו עוברים עליהם, הייתם בשוק טוטאלי. הפאשיזם בהתגלמותו. הלקוח הוא ארנק בלבד ותו לא. אין לו רצון, אין לו זכות החלטה, ואין מצב שהוא יוצר מהחנות בלי כלום. אם יצאתם בלי כלום, סימן שאני לא מוכר טוב. אז אל תשכחו לקנות משהו, בשביל שאני אראה טוב, הא? טוב, ועכשיו אם תסלחו לי אני אלך להקיא. מהעבודה שלי, מהלקוחות, ומעצמי, על שאני משתף פעולה עם המערכת הזאת, שמגלמת בעיניי את כל מה שמושחת בעולם הזה.