עוד כישלון
שוב תשובה שלילית בטיפול (מספר 7! מי אמר שזה מספר מזל?) והפעם דווקא בבוקר מוקדם, לפני שיצאנו למסיבת שבועות.
במסיבה כל האמהות היו או עם תינוק ביד או עם בטן של חודש תשיעי, עוד אחת בישרה על היריון טרי ואמרתי לה מזל טוב ואני מאוד גאה שהצלחתי לברך אותה במצבי. כל התינוקות זחלו שם בכיף ורק לי ידיים ריקות מתינוק.
נשארנו האחרונים בגן עם ילדה אחת לצד עוד משפחה אחת, שאני בטוחה שתוך חודשיים שלושה נשמע גם על הבשורות הטובות שלהם.
נראה לי שאין אלוהים, אין כלום טוב בעולם ואין אפילו שמש זורחת בשמיים, נשבר לי ברמות על מהעולם ומהחיים.
תכננתי טיול לארה"ב עם הקטנה מתוך מחשבה באש שבטיול אהיה בהיריון. כרגע לא בא לי לנסוע לשום מקום ולעשות כלום. בא לי חופש מהחיים לבד לבד רחוק רחוק.
בעלי אתמול שאל אם לקראת יום הולדת 40 שלי אני רוצה ללכת לאיזו הופעה, ומכיוון שכבר ניחשתי את השלילי (כאבי מחזור) אמרתי לו שהשנה אני לא חוגגת יום הולדת. ממש אין לי מה לחגוג.
מה שהכי קשה זה שלבעלי לא אכפת, בשבילו זה היינו הך אם יהיה לנו ילד אחד או שניים - אני רציתי ארבעה. אני לבד בכל העניין הזה גם מבחינת הסובבים אותי וגם בתוך הבית.
אני מרחמת על עצמי ועל הבת שלי שהיא תמיד תהיה לבד ללא אחים. אני מתחרטת על כל הבחירות שעשיתי בחיים. אני מרגישה שנכשלתי.
הלכתי לרופא חדש והוא אמר לי שלקראת גיל 40 אין לי הרבה סיכוי להצליח גם לא בטיפולים והוא ממש היה סקפטי, אני חושבת שזה נורא, ושזה לא בסדר ושזה שטויות, אני רואה את עצמי כצעירה יחסית ובריאה ואין לי שום סיבה רפואית לא להצליח, הרופא הזה מאוד מאוד העציב אותי. והנה הוא צודק משום מה.... כמה שזה לא פייר.
אולי מחר אתאושש, כרגע אני במצברוח של תשובה שלילית מן הסתם... רק אמא אחת מהגן שאני חברה טובה שלה שמה לב למצברוח שלי ואמרה לי שהיא ממש מתפעלת מכמה שאני מנסה ומתמידה. היא אמרה את זה בעודה מחזיקה תינוק - לפחות מישהו מפרגן לי שעברתי הכול לחינם. חלק מהכאב זה שאמא שלי מעולם אפילו לא הרימה טלפון לשאול מה שלומי (לא כל שכן מה תוצאת טיפול - זה לא מעניין אותה) אמי כל החיים בחו"ל, וחמותי גם כן מתעדכנת מרחוק ולעולם לא מדברת אתי על זה. אני מרגישה לבד בעולם.
החשוב ביותר שאתפקד כאמא לבת שלי אבל אני לא יודעת איך להמשיך להעמיד פנים בבית שהכול בסדר כשהדמעות פשוט חונקות לי את הגרון.
שוב תשובה שלילית בטיפול (מספר 7! מי אמר שזה מספר מזל?) והפעם דווקא בבוקר מוקדם, לפני שיצאנו למסיבת שבועות.
במסיבה כל האמהות היו או עם תינוק ביד או עם בטן של חודש תשיעי, עוד אחת בישרה על היריון טרי ואמרתי לה מזל טוב ואני מאוד גאה שהצלחתי לברך אותה במצבי. כל התינוקות זחלו שם בכיף ורק לי ידיים ריקות מתינוק.
נשארנו האחרונים בגן עם ילדה אחת לצד עוד משפחה אחת, שאני בטוחה שתוך חודשיים שלושה נשמע גם על הבשורות הטובות שלהם.
נראה לי שאין אלוהים, אין כלום טוב בעולם ואין אפילו שמש זורחת בשמיים, נשבר לי ברמות על מהעולם ומהחיים.
תכננתי טיול לארה"ב עם הקטנה מתוך מחשבה באש שבטיול אהיה בהיריון. כרגע לא בא לי לנסוע לשום מקום ולעשות כלום. בא לי חופש מהחיים לבד לבד רחוק רחוק.
בעלי אתמול שאל אם לקראת יום הולדת 40 שלי אני רוצה ללכת לאיזו הופעה, ומכיוון שכבר ניחשתי את השלילי (כאבי מחזור) אמרתי לו שהשנה אני לא חוגגת יום הולדת. ממש אין לי מה לחגוג.
מה שהכי קשה זה שלבעלי לא אכפת, בשבילו זה היינו הך אם יהיה לנו ילד אחד או שניים - אני רציתי ארבעה. אני לבד בכל העניין הזה גם מבחינת הסובבים אותי וגם בתוך הבית.
אני מרחמת על עצמי ועל הבת שלי שהיא תמיד תהיה לבד ללא אחים. אני מתחרטת על כל הבחירות שעשיתי בחיים. אני מרגישה שנכשלתי.
הלכתי לרופא חדש והוא אמר לי שלקראת גיל 40 אין לי הרבה סיכוי להצליח גם לא בטיפולים והוא ממש היה סקפטי, אני חושבת שזה נורא, ושזה לא בסדר ושזה שטויות, אני רואה את עצמי כצעירה יחסית ובריאה ואין לי שום סיבה רפואית לא להצליח, הרופא הזה מאוד מאוד העציב אותי. והנה הוא צודק משום מה.... כמה שזה לא פייר.
אולי מחר אתאושש, כרגע אני במצברוח של תשובה שלילית מן הסתם... רק אמא אחת מהגן שאני חברה טובה שלה שמה לב למצברוח שלי ואמרה לי שהיא ממש מתפעלת מכמה שאני מנסה ומתמידה. היא אמרה את זה בעודה מחזיקה תינוק - לפחות מישהו מפרגן לי שעברתי הכול לחינם. חלק מהכאב זה שאמא שלי מעולם אפילו לא הרימה טלפון לשאול מה שלומי (לא כל שכן מה תוצאת טיפול - זה לא מעניין אותה) אמי כל החיים בחו"ל, וחמותי גם כן מתעדכנת מרחוק ולעולם לא מדברת אתי על זה. אני מרגישה לבד בעולם.
החשוב ביותר שאתפקד כאמא לבת שלי אבל אני לא יודעת איך להמשיך להעמיד פנים בבית שהכול בסדר כשהדמעות פשוט חונקות לי את הגרון.
