הסיפור מאחרי התמונה
ניצלתי סופ׳ש בין שני כנסים לכמה ימים בסביבות מואב, יוטה. תחילת פברואר. ימים קרים אבל צחים. שכרתי זוג אופניים ויצאתי לרכיבה באזור פארק הקשתות המרהיב. לעת ערב, כשעה לפני השקיעה, חניתי בחניון ״הקשת העדינה״ ויצאתי למסלול שחשבתי לתומי שהוא 3-5 דקות הליכה נינוחה, כדרכם של האמריקאים.
המסלול התמשך והתמשך. מטפס על ההר והממשיך לטפס. אני לבוש בביגוד רכיבה ונעלי רכיבה (שלא ממש נוחות להליכה על סלע, גם אם הוא סלע חול), והשמש הולכת ומתקרבת לקו האופק. בשמים שכבה דקה של סטרטוסים מסתירה את עין השמש.
לאחר עשרים דקות טיפוס הבנתי שאני במירוץ נגד הזמן - להספיק להגיע לקשת (דהיינו - פסגת ההר) לפני שהשמש תגיע לאופק.
עינייך הרואות - הספקתי. הגעתי כעשר דקות לפני השקיעה. שלפתי את מגן הרוח מהתיק לשמור על חום הגוף בטמפרטורות שצנחו במהירות. ממש לפני השקיעה השמש ביצבצה מתחת לענני הסטרטוס ונתנה אור יפה על הסלע ועל העננים. כמה דקות של חסד לפני שנפלה החשיכה.
את הדרך בחזרה לחניון עשיתי בדחילו ורחימו ואת הדקות האחרונות עשיתי כבר לאור פנס כיס.
ביליתי באזור עוד יומיים ומצאתי שהדקות של השקיעה הן הפנינה. יש לי אוסף צילומים אהוב מהימים הללו.