עוד כתבה
- פותח הנושא prizman
- פורסם בתאריך
אתם חושבים...
שאנשים שרוצים ילדים מדחיקים את זה? הרי זה דבר ידוע (שאין שינה, פרטיות, זוגיות, זמן לעצמך וכו') או לפחות שבהתחלה מאד קשה לעשות את ההפרדה בין להיות הורה (או אם) לבין להיות אדם עצמאי שקיים גם בשביל עצמו... ושושה - את הרי יודעת שאת לא אמא "טיפוסית" בארצנו... הרוב "מקדיש את חייו" לילד, לפחות בהתחלה... אז הרי כל מה שמתואר בכתבה - ידוע. מה הם חושבים שאנשים מגזימים? או עצלנים? ושהם יסתדרו... גם אימהות שנשארות בבית, מתמוטטות לפעמים מהעומס (ואין בריחה - כלומר אין עבודה לברוח אליה, למרות שעבודה זה מוסיף עול, למי שהיא אמא במשרה מלאה יש לפעמים תחושה שהקיום שלה הוא בשביל הילדים...). אני לא מנסה להכליל, ממש לא, כותבת על מקרים שאני שמעתי. אבל השאלה שהעלתי היא: האם הם מודעים לעניין ובכל זאת בוחרים או שהם מדחיקים (תרבות ה"יהיה בסדר"), או אולי אפשרות נוספת שאני, בתור אחת שלא רוצה, לא יכולה להעלוץ על דעתי... האם רק מי שמתלבט בנושא הבאת ילדים לעולם (גם עם זו התלבטות מול הלחץ החברתי וגם אם זו התלבטות מול עצמך) חושב על הדברים הללו? ברור לי שכולם חושבים עליהם, אבל עד כמה? שאלה אמיתית, ולא מתוך קנטרנות, מתוך ניסיון להבין. הורים שנמצאים פה - אשמח לשמוע האם זה מה שחשבתם שיהיה...? (בהקשר של הכתבה). מעניין.
שאנשים שרוצים ילדים מדחיקים את זה? הרי זה דבר ידוע (שאין שינה, פרטיות, זוגיות, זמן לעצמך וכו') או לפחות שבהתחלה מאד קשה לעשות את ההפרדה בין להיות הורה (או אם) לבין להיות אדם עצמאי שקיים גם בשביל עצמו... ושושה - את הרי יודעת שאת לא אמא "טיפוסית" בארצנו... הרוב "מקדיש את חייו" לילד, לפחות בהתחלה... אז הרי כל מה שמתואר בכתבה - ידוע. מה הם חושבים שאנשים מגזימים? או עצלנים? ושהם יסתדרו... גם אימהות שנשארות בבית, מתמוטטות לפעמים מהעומס (ואין בריחה - כלומר אין עבודה לברוח אליה, למרות שעבודה זה מוסיף עול, למי שהיא אמא במשרה מלאה יש לפעמים תחושה שהקיום שלה הוא בשביל הילדים...). אני לא מנסה להכליל, ממש לא, כותבת על מקרים שאני שמעתי. אבל השאלה שהעלתי היא: האם הם מודעים לעניין ובכל זאת בוחרים או שהם מדחיקים (תרבות ה"יהיה בסדר"), או אולי אפשרות נוספת שאני, בתור אחת שלא רוצה, לא יכולה להעלוץ על דעתי... האם רק מי שמתלבט בנושא הבאת ילדים לעולם (גם עם זו התלבטות מול הלחץ החברתי וגם אם זו התלבטות מול עצמך) חושב על הדברים הללו? ברור לי שכולם חושבים עליהם, אבל עד כמה? שאלה אמיתית, ולא מתוך קנטרנות, מתוך ניסיון להבין. הורים שנמצאים פה - אשמח לשמוע האם זה מה שחשבתם שיהיה...? (בהקשר של הכתבה). מעניין.
שאלתי חברה שלי
בעקבות הכתבה, אחרי שגם היא קראה אותה. היא רוצה מאוד להביא ילדים אבל עוד לא. תגובתה הייתה פחות או יותר - אם כולם עושים את זה ומסתדרים, אז כנראה שזה לא כל כך נורא, ושמה שמתואר בכתבה זה באמת מקרי הקיצון. אני מאוד נזהרת ממסיונריות הפוכה, אז לא הצקתי לה על הנקודה הזאת. אני חושבת שיש אצל האנשים שלפני החלטה אלמנט של הדחקה, של עדריות (אם כולם עושים וחיים, אז גם אצלי יהיה בסדר) ושאננות. ופריזמן - כנראה שאתה באמת קצת זונח אותנו לאחרונה, הכתבה הזאת הועלתה פה כבר לפני כמה ימים!
בעקבות הכתבה, אחרי שגם היא קראה אותה. היא רוצה מאוד להביא ילדים אבל עוד לא. תגובתה הייתה פחות או יותר - אם כולם עושים את זה ומסתדרים, אז כנראה שזה לא כל כך נורא, ושמה שמתואר בכתבה זה באמת מקרי הקיצון. אני מאוד נזהרת ממסיונריות הפוכה, אז לא הצקתי לה על הנקודה הזאת. אני חושבת שיש אצל האנשים שלפני החלטה אלמנט של הדחקה, של עדריות (אם כולם עושים וחיים, אז גם אצלי יהיה בסדר) ושאננות. ופריזמן - כנראה שאתה באמת קצת זונח אותנו לאחרונה, הכתבה הזאת הועלתה פה כבר לפני כמה ימים!
התשובות שלי
אני עובדת במשרה מלאה, חוזרת הביתה בחמש, ומגדלת את בתי הפעוטה. עד לא מזמן (שנה וחודשיים אחרי הלידה) היא ינקה בלילות - ככה שכל ההתעוררויות היו עליי - והגבר לא יכול היה לשאת אתי בעול הזה. בנוסף, הגבר נוסע הרבה לחו"ל מטעם העבודה, כך שהרבה לילות אני ממילא לבד. אלה העובדות - והינה התשובות שלי: ידעתי שיהיה נורא נורא קשה. ידעתי. התכוננו לזה ככל יכולתנו. אבל - א. עד שאתה לא שם אתה לא יכול להבין באמת, מהבטן, כמה זה קשה. ב. התמורה שאני מקבלת כנגד הקושי והאושר הנלווה לזה - הם עצומים - וזה שווה לי את זה (וגם את זה אי אפשר להבין באמת עד שלא נמצאים שם). בדיוק השבוע הסברתי את זה לגבר (בשיחה על נושא אחר) - ובגדול - מה שאמרתי - הוא שהעובדה שאני נהנית מההורות, והעובדה שהיא גורמת לי אושר גדול, אינה לוקחת ואינה משנה את העובדה שמאוד מאוד קשה לי. קל להשוות את זה לעבודה מאוד תובענית אך מאוד מספקת ומעניינת. היא קשה - אבל לא היית מחליפה אותה בשום פנים ואופן.
אני עובדת במשרה מלאה, חוזרת הביתה בחמש, ומגדלת את בתי הפעוטה. עד לא מזמן (שנה וחודשיים אחרי הלידה) היא ינקה בלילות - ככה שכל ההתעוררויות היו עליי - והגבר לא יכול היה לשאת אתי בעול הזה. בנוסף, הגבר נוסע הרבה לחו"ל מטעם העבודה, כך שהרבה לילות אני ממילא לבד. אלה העובדות - והינה התשובות שלי: ידעתי שיהיה נורא נורא קשה. ידעתי. התכוננו לזה ככל יכולתנו. אבל - א. עד שאתה לא שם אתה לא יכול להבין באמת, מהבטן, כמה זה קשה. ב. התמורה שאני מקבלת כנגד הקושי והאושר הנלווה לזה - הם עצומים - וזה שווה לי את זה (וגם את זה אי אפשר להבין באמת עד שלא נמצאים שם). בדיוק השבוע הסברתי את זה לגבר (בשיחה על נושא אחר) - ובגדול - מה שאמרתי - הוא שהעובדה שאני נהנית מההורות, והעובדה שהיא גורמת לי אושר גדול, אינה לוקחת ואינה משנה את העובדה שמאוד מאוד קשה לי. קל להשוות את זה לעבודה מאוד תובענית אך מאוד מספקת ומעניינת. היא קשה - אבל לא היית מחליפה אותה בשום פנים ואופן.
אמא של פשושי
New member
עונה לך
זה היה ברור לנו לפני הילד המצב הקשה,חוסר פנאי,שינה ,מימוש עצמי וכו'.. וזה גם ברור שתינוק -חסר אונים לא ידע להחליף לעצמו לבד,או לדבר כשמשהו מציק לו במקום לבכות וכו',נכון שזה מעייף ומתיש,וכשאני (כמו כל בן אדם לא משנה מה הסיבות) עייפה ,אני עצבנית,אבל שזה עושה אותי פחות מאושרת??.בחיים לא. רק החיוך שלו אחר כך גורם לי לשכוח הכל. עבורי אין אושר יותר מזה..וחוץ מזה הרי הילד שלי לא ישאר תינוק לנצח..אז לומדים להתמודד עם הקשיים, ושוב פעם לא להשלים עם המצב שזהו זה אין מה לעשות,פשוט למצוא דרכים להתמודד,כמו עם כל הקשיים בחיים שלנו
זה היה ברור לנו לפני הילד המצב הקשה,חוסר פנאי,שינה ,מימוש עצמי וכו'.. וזה גם ברור שתינוק -חסר אונים לא ידע להחליף לעצמו לבד,או לדבר כשמשהו מציק לו במקום לבכות וכו',נכון שזה מעייף ומתיש,וכשאני (כמו כל בן אדם לא משנה מה הסיבות) עייפה ,אני עצבנית,אבל שזה עושה אותי פחות מאושרת??.בחיים לא. רק החיוך שלו אחר כך גורם לי לשכוח הכל. עבורי אין אושר יותר מזה..וחוץ מזה הרי הילד שלי לא ישאר תינוק לנצח..אז לומדים להתמודד עם הקשיים, ושוב פעם לא להשלים עם המצב שזהו זה אין מה לעשות,פשוט למצוא דרכים להתמודד,כמו עם כל הקשיים בחיים שלנו
צודקת.
הרבה קשיים יש בחיים, אז מה? זו הסיבה להרים ידיים ולומר "לא מתאים לי?". ברור שלגדל ילדים זה לא רק פאן, זה הרבה קשיים ועצבים והתרגזויות ודאגות ועייפות, סו ווט? אז לא נעשה ילדים? האם בגלל כל קושי בעבודה נתפטר? האם כי בעלי מעצבן אותי אני אעיף אותו ואתגרש? (אולי זו דוגמה לא טובה, אבל זה מה שהיה לי בראש). שהילדים שלי אתמול שיחקו וצחקו והשתוללו וצרחו (משמחה רוב הזמן) במשך 4 שעות רצוף ולא נתנו לנו לישון צהריים או לקרוא עיתון, אמרתי: "איזה מעצבנים, אני מתה לישון!" אבל מצד שני: "אז מה? איזה אושר ושמחה בבית, רק בשביל זה היה לנו שווה לסבול כמעט 5 שנים".
הרבה קשיים יש בחיים, אז מה? זו הסיבה להרים ידיים ולומר "לא מתאים לי?". ברור שלגדל ילדים זה לא רק פאן, זה הרבה קשיים ועצבים והתרגזויות ודאגות ועייפות, סו ווט? אז לא נעשה ילדים? האם בגלל כל קושי בעבודה נתפטר? האם כי בעלי מעצבן אותי אני אעיף אותו ואתגרש? (אולי זו דוגמה לא טובה, אבל זה מה שהיה לי בראש). שהילדים שלי אתמול שיחקו וצחקו והשתוללו וצרחו (משמחה רוב הזמן) במשך 4 שעות רצוף ולא נתנו לנו לישון צהריים או לקרוא עיתון, אמרתי: "איזה מעצבנים, אני מתה לישון!" אבל מצד שני: "אז מה? איזה אושר ושמחה בבית, רק בשביל זה היה לנו שווה לסבול כמעט 5 שנים".
נראה לי
שאם את רוצה ילדים השיקול של שעות שינה הוא לא ממש רלוונטי ולגמרי זניח (אלא אם כן את אדם שהפרעה לשנותו משבשת אותו לחלוטין, ואז צריך לקחת את הנושא הזה בחשבון). גם לי, ממעמקי אי הרצון שלי בילדים, זה לא נראה שיקול אמיתי וזה לא שאני בוחרת לא ללדת כי תינוק יפריע לי לישון ואפילו אני יכולה לראות כמה העניין הזה פעוט לעומת לגדל ילד. אני די משוכנעת שרוב ההורים לא חושבים שלגדל ילדים זה רק נוחות מחבקת ורוגע שמיימי - די ברור לי שרובם לא מדחיקים את השינויים שצפויים להם בחיים, ומחליטים, בכל זאת, להביא ילדים (אני גם מאמינה שלרובם זה שווה את זה לגמרי). גם לא נראה לי שרק אנחנו חושבות על הדברים הללו, זו תפישה קצת פטרונית לדעתי (אני לא מאמינה שמי שבוחר ללדת נהיה אוטומטית מטומטם), גם הן חשבו על הדברים, ופשוט הגיעו למסקנה שונה משלנו - אשריהן.
שאם את רוצה ילדים השיקול של שעות שינה הוא לא ממש רלוונטי ולגמרי זניח (אלא אם כן את אדם שהפרעה לשנותו משבשת אותו לחלוטין, ואז צריך לקחת את הנושא הזה בחשבון). גם לי, ממעמקי אי הרצון שלי בילדים, זה לא נראה שיקול אמיתי וזה לא שאני בוחרת לא ללדת כי תינוק יפריע לי לישון ואפילו אני יכולה לראות כמה העניין הזה פעוט לעומת לגדל ילד. אני די משוכנעת שרוב ההורים לא חושבים שלגדל ילדים זה רק נוחות מחבקת ורוגע שמיימי - די ברור לי שרובם לא מדחיקים את השינויים שצפויים להם בחיים, ומחליטים, בכל זאת, להביא ילדים (אני גם מאמינה שלרובם זה שווה את זה לגמרי). גם לא נראה לי שרק אנחנו חושבות על הדברים הללו, זו תפישה קצת פטרונית לדעתי (אני לא מאמינה שמי שבוחר ללדת נהיה אוטומטית מטומטם), גם הן חשבו על הדברים, ופשוט הגיעו למסקנה שונה משלנו - אשריהן.
המשך מחשבותי...
בשיחה שהיתה לי עם בן זוגי על אי הרצון שלי ועל הרצון שלו בילדים העלו כל מיני "סיבות" ללמה כן וללמה לא, ובכוונה אני כותבת "סיבות", כי אני באמת מאמינה שאם רוצים משהו, מבפנים, אז סיבות לכאן ולכאן הן לא הגורם המכריע. או כמו שאמרתי לבן זוגי - אם הייתי רוצה - כל הדברים שהעלתי "נגד" לא היו חשובים לי, אם הייתי רוצה - הייתי עושה ילדים (או מאמצת). ברור לי שאלו שכן רוצים יודעים במה זה כרוך, השאלה היא אם הם באמת חושבים על זה, לפני. אני בטוחה שחלק כן, ואפילו מנסים להערך לזה (אם אפשר), פשוט רוצה לשמוע עוד דעות וחוויות. בשום פנים ואופן לא אומרת שזה לא שווה את זה, או שאם יש קשיים ישר זונחים את הילד. ברור לי שמי שבוחר בחירה מודעת להיות הורה - עושה זאת מתוך ראיה שזה כן שווה את זה בשבילו (ויותר משווה). למרות שיש הורים שמתחרטים, אולי לא הרבה (וטוב שכך) ואולי הם לא "מודיעים על כך בראש חוצות", אבל יש (ואפילו כאן בפורום שמענו על כמה), וברור לי שהם לא מתחרטים בגלל שעות השינה האבודות... אני חושבת שההורים שפה (ולא המסיונרים) נמצאים גם בגלל שהם מודעים לחסרונות, ולכן השאלה היתה מכוונת גם אליהם, לשמוע את נקודת המבט שלהם (הרי את שלי אני כבר יודעת..) וכמובן שגם את דעות חברי הפורום שבחירתם אחרת. כמו שכתבתי - זה פשוט מעניין. ועוד שאלה (בתקווה שלר תצלבו אותי...): אמהות שמתמטטות, ופוגעות בילד (לא בכוונה רעה - גם חוסר סבלנות, עצבים זו פגיעה ובטח אמא שמתמוטטת ומפסיקה לתפקד...), מה הייתם מציעים לה לעשות שונה, בשביל לא להגיע לזה?
בשיחה שהיתה לי עם בן זוגי על אי הרצון שלי ועל הרצון שלו בילדים העלו כל מיני "סיבות" ללמה כן וללמה לא, ובכוונה אני כותבת "סיבות", כי אני באמת מאמינה שאם רוצים משהו, מבפנים, אז סיבות לכאן ולכאן הן לא הגורם המכריע. או כמו שאמרתי לבן זוגי - אם הייתי רוצה - כל הדברים שהעלתי "נגד" לא היו חשובים לי, אם הייתי רוצה - הייתי עושה ילדים (או מאמצת). ברור לי שאלו שכן רוצים יודעים במה זה כרוך, השאלה היא אם הם באמת חושבים על זה, לפני. אני בטוחה שחלק כן, ואפילו מנסים להערך לזה (אם אפשר), פשוט רוצה לשמוע עוד דעות וחוויות. בשום פנים ואופן לא אומרת שזה לא שווה את זה, או שאם יש קשיים ישר זונחים את הילד. ברור לי שמי שבוחר בחירה מודעת להיות הורה - עושה זאת מתוך ראיה שזה כן שווה את זה בשבילו (ויותר משווה). למרות שיש הורים שמתחרטים, אולי לא הרבה (וטוב שכך) ואולי הם לא "מודיעים על כך בראש חוצות", אבל יש (ואפילו כאן בפורום שמענו על כמה), וברור לי שהם לא מתחרטים בגלל שעות השינה האבודות... אני חושבת שההורים שפה (ולא המסיונרים) נמצאים גם בגלל שהם מודעים לחסרונות, ולכן השאלה היתה מכוונת גם אליהם, לשמוע את נקודת המבט שלהם (הרי את שלי אני כבר יודעת..) וכמובן שגם את דעות חברי הפורום שבחירתם אחרת. כמו שכתבתי - זה פשוט מעניין. ועוד שאלה (בתקווה שלר תצלבו אותי...): אמהות שמתמטטות, ופוגעות בילד (לא בכוונה רעה - גם חוסר סבלנות, עצבים זו פגיעה ובטח אמא שמתמוטטת ומפסיקה לתפקד...), מה הייתם מציעים לה לעשות שונה, בשביל לא להגיע לזה?
כמה דברים
בעיני אין כאן ענין של יתרונות וחסרונות. פעם שהחלטתי - ופעם שנולדה לי הפעוטה - זו משימה שעומדת בפניי - לגדל אותה להיות הבנאדם הכי מוצלח והכי שמח שאני אצליח. יש למשימה הזו צדדים קשים יותר וקשים פחות וקלים, ויש מאתגרים יותר ומאתגרים פחות ורדודים - אבל זו עובדה קיימת, שמסבה לי הרבה אושר, אבל שאני לא יכולה לדבר עליה במושגים של "יתרונות וחסרונות". לגבי האמהות שמתמוטטות - אני לא בטוחה למה את מתכוונת, אני רק יכולה להגיד מה עוזר לי בתקופות הקשות יותר. קודם כל - לשנן שוב ושוב - שכל תקופה קשה היא רק תקופה, ורק זמנית והיא תעבור. זה נכון לכאבע צמיחת השיניים, זה נכון לקימות המרובות בלילה, זה נכון לכל דלקת אזניים ווירוס בטן, וכו'. שנית - אני מקפידה לשמור לעצמי חלקות אלוהים קטנות משלי - חוג קבוע - לפחות פעם בשבוע, פגישה קבועה עם חברות, דייט עם הבנזוג, קריאה, סדרה אהובה בטלוויזיה, אפילו אמבטיית קצף - כל אחד יכול למצוא לו את הפינות שלו - לזכור שהוא גם אדם בפני עצמו לפני, אחרי ותוך כדי ההורות. יש תקופות שיותר קשה לעשות את זה ויש תקופות שבהן זה ברור מאליו. בעיני תמיד חשוב לעשות את המאמץ. לבסוף - לוותר על המושלמות. אף אחד הוא לא ההורה המושלם. חשוב להשקיע מחשבה בהורות. חשוב לבוא אליה מוכנים. חשוב שהיא תהיה חשובה. אבל אסור לקחת כל פסיעה בדרך כאילו העולם עלול להתמוטט כתוצאה מהחלטה לא נכונה, מבחירה לא נכונה מאמירה לא במקום. צריך להבין שכולנו בני אדם, ושאם נחנך נכון את ילדינו (אלה מאיתנו שבוחרים להביא ילדים) גם הם יבינו את זה יום אחד (אם נשכיל לחנך וללמד אותם את הדברים).
בעיני אין כאן ענין של יתרונות וחסרונות. פעם שהחלטתי - ופעם שנולדה לי הפעוטה - זו משימה שעומדת בפניי - לגדל אותה להיות הבנאדם הכי מוצלח והכי שמח שאני אצליח. יש למשימה הזו צדדים קשים יותר וקשים פחות וקלים, ויש מאתגרים יותר ומאתגרים פחות ורדודים - אבל זו עובדה קיימת, שמסבה לי הרבה אושר, אבל שאני לא יכולה לדבר עליה במושגים של "יתרונות וחסרונות". לגבי האמהות שמתמוטטות - אני לא בטוחה למה את מתכוונת, אני רק יכולה להגיד מה עוזר לי בתקופות הקשות יותר. קודם כל - לשנן שוב ושוב - שכל תקופה קשה היא רק תקופה, ורק זמנית והיא תעבור. זה נכון לכאבע צמיחת השיניים, זה נכון לקימות המרובות בלילה, זה נכון לכל דלקת אזניים ווירוס בטן, וכו'. שנית - אני מקפידה לשמור לעצמי חלקות אלוהים קטנות משלי - חוג קבוע - לפחות פעם בשבוע, פגישה קבועה עם חברות, דייט עם הבנזוג, קריאה, סדרה אהובה בטלוויזיה, אפילו אמבטיית קצף - כל אחד יכול למצוא לו את הפינות שלו - לזכור שהוא גם אדם בפני עצמו לפני, אחרי ותוך כדי ההורות. יש תקופות שיותר קשה לעשות את זה ויש תקופות שבהן זה ברור מאליו. בעיני תמיד חשוב לעשות את המאמץ. לבסוף - לוותר על המושלמות. אף אחד הוא לא ההורה המושלם. חשוב להשקיע מחשבה בהורות. חשוב לבוא אליה מוכנים. חשוב שהיא תהיה חשובה. אבל אסור לקחת כל פסיעה בדרך כאילו העולם עלול להתמוטט כתוצאה מהחלטה לא נכונה, מבחירה לא נכונה מאמירה לא במקום. צריך להבין שכולנו בני אדם, ושאם נחנך נכון את ילדינו (אלה מאיתנו שבוחרים להביא ילדים) גם הם יבינו את זה יום אחד (אם נשכיל לחנך וללמד אותם את הדברים).
לאו דוקא
לא כל מי שמביא ילדים לעולם עושה זאת מתוך חוסר מחשבה וחוסר החלטה (ברירת מחדל). אני מכירה הרבה אנשים שחשבו הרבה לפני שהביאו ילדים לעולם, והביאו ילדים משום שהיה להם רצון להביא ילדים, ולא משום שזו הנורמה. אני גם יודעת, משיחות עם אנשים אחרים, שהם מודעים היטב לקשיים הרבים שיש בגידול ילדים (וחבר'ה, זה לא נגמר ב-3 שנים ללא שינה - יש עוד קשיים רבים אחרים לאורך הדרך), והם לוקחים את כל זה בחשבון. גם אני בחיי בחרתי ללכת בדרכים שהעמידו אותי בפני קשיים אדירים, למרות שידעתי מראש שהדרך לא תהיה קלה. אנו בוחרים את דרכינו בחיים לא לפי מידת הקושי של הדרך, אלא לפי השקפותינו. אני מסכימה איתך שיש הרבה מאד אנשים שמביאים ילדים לעולם ללא מחשבה וללא תכנון קדימה, אלא עושים זאת משום ברירת המחדל, אבל אותם אנשים גם מקיימים אורח חיים מסויים משום ברירת המחדל - כלומר ממשיכים את אורח החיים שגדלו עליו, מבלי לבדוק אפשרויות אחרות, מבלי לשאול את עצמם האם זה מתאים להם ומבלי להטיל ספק באורח החיים הזה.
לא כל מי שמביא ילדים לעולם עושה זאת מתוך חוסר מחשבה וחוסר החלטה (ברירת מחדל). אני מכירה הרבה אנשים שחשבו הרבה לפני שהביאו ילדים לעולם, והביאו ילדים משום שהיה להם רצון להביא ילדים, ולא משום שזו הנורמה. אני גם יודעת, משיחות עם אנשים אחרים, שהם מודעים היטב לקשיים הרבים שיש בגידול ילדים (וחבר'ה, זה לא נגמר ב-3 שנים ללא שינה - יש עוד קשיים רבים אחרים לאורך הדרך), והם לוקחים את כל זה בחשבון. גם אני בחיי בחרתי ללכת בדרכים שהעמידו אותי בפני קשיים אדירים, למרות שידעתי מראש שהדרך לא תהיה קלה. אנו בוחרים את דרכינו בחיים לא לפי מידת הקושי של הדרך, אלא לפי השקפותינו. אני מסכימה איתך שיש הרבה מאד אנשים שמביאים ילדים לעולם ללא מחשבה וללא תכנון קדימה, אלא עושים זאת משום ברירת המחדל, אבל אותם אנשים גם מקיימים אורח חיים מסויים משום ברירת המחדל - כלומר ממשיכים את אורח החיים שגדלו עליו, מבלי לבדוק אפשרויות אחרות, מבלי לשאול את עצמם האם זה מתאים להם ומבלי להטיל ספק באורח החיים הזה.
קראתי פעמיים את דברייך לפני...
שאני כותב, שאני מסכים עם כל מילה. ולאחר זה, נראה לי שגם חלק גדול מאותם שחושבים ודנים על ברירת המחדל, למעשה, אינם באים לדיון מתוך מוכנות להתנהגות שאינה ברירת המחדל. ומחשבתם הריהי כמשפט מכור, שבו גזר הדין נקבע מראש. עקב השעה איני מפרט את הלכאורה־הוכחה הסתברותית\לוגית שיש לי לזה. שבוע טוב
שאני כותב, שאני מסכים עם כל מילה. ולאחר זה, נראה לי שגם חלק גדול מאותם שחושבים ודנים על ברירת המחדל, למעשה, אינם באים לדיון מתוך מוכנות להתנהגות שאינה ברירת המחדל. ומחשבתם הריהי כמשפט מכור, שבו גזר הדין נקבע מראש. עקב השעה איני מפרט את הלכאורה־הוכחה הסתברותית\לוגית שיש לי לזה. שבוע טוב
בתור אחת שקמה היום ב13.30...
הבעיה היא שאנשים שומעים מכל עבר כמה ש"ילדים זה ברכה" - כמו מין מנטרה חברתית שבה מתוארים חיים עם ילדים כחיים עם הלורד פונטלרוי הקטן, שישן משמונה בערב עד שמונה בבוקר, אף פעם לא חולה ותמיד פונה לאמו בתור "גבירתי". המצחיק הוא שגם הורים שסובלים מילדיהם, עדיין ילחצו על חבריהם להביא ילדים, ויתארו את הילדים כמלאכים קטנים. למה? אולי כדי לא להודות כמה שזה קשה כי זה יהפוך אותם ל"הורים גרועים" ולכן "בני אדם גרועים" שנוגדים את התפיסה המסורתית שאדם ( ובמיוחד נשים) מוערך בה על ידי הצלחתם של ילדיו. משום מה יש שבעים מליון קורסים להריון ולידה ואין אף קורס שאומר לך שלרצות לתקוע סכין במישהו אחרי ליל בכיות זה מאד טבעי, ומה עושים. אז האנשים שבכתבה אוכלים אותה - האישה המתוארת מספרת על לילות שימורים בלי להגיד לנו אם יש אבא בבית ומה חלקו. והזוג המתואר עשו שני ילדים במרווח קטן כאילו שלא ידעו שגם ילד אחד זה קשה? מה לעזאזל בוער כל כך? בגילאים שבהם הפוריות והאפשרות להבאת ילדים עוברת את גיל ארבעים, למה לא לחכות לפחות שש שבע שנים בין הילדים כדי שאחד יהיה מספיק גדול?
הבעיה היא שאנשים שומעים מכל עבר כמה ש"ילדים זה ברכה" - כמו מין מנטרה חברתית שבה מתוארים חיים עם ילדים כחיים עם הלורד פונטלרוי הקטן, שישן משמונה בערב עד שמונה בבוקר, אף פעם לא חולה ותמיד פונה לאמו בתור "גבירתי". המצחיק הוא שגם הורים שסובלים מילדיהם, עדיין ילחצו על חבריהם להביא ילדים, ויתארו את הילדים כמלאכים קטנים. למה? אולי כדי לא להודות כמה שזה קשה כי זה יהפוך אותם ל"הורים גרועים" ולכן "בני אדם גרועים" שנוגדים את התפיסה המסורתית שאדם ( ובמיוחד נשים) מוערך בה על ידי הצלחתם של ילדיו. משום מה יש שבעים מליון קורסים להריון ולידה ואין אף קורס שאומר לך שלרצות לתקוע סכין במישהו אחרי ליל בכיות זה מאד טבעי, ומה עושים. אז האנשים שבכתבה אוכלים אותה - האישה המתוארת מספרת על לילות שימורים בלי להגיד לנו אם יש אבא בבית ומה חלקו. והזוג המתואר עשו שני ילדים במרווח קטן כאילו שלא ידעו שגם ילד אחד זה קשה? מה לעזאזל בוער כל כך? בגילאים שבהם הפוריות והאפשרות להבאת ילדים עוברת את גיל ארבעים, למה לא לחכות לפחות שש שבע שנים בין הילדים כדי שאחד יהיה מספיק גדול?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.