Cuttie Cat
New member
עוד לא בת 18... וכבר יש לי תחושות החמצה.
אז כן.. לפני שנה החיים שלי איבדו את היציבות שלהם לגמרי... אני לא סומכת על אף אחד ומצד שני תלותית רק רוצה שתהיה לי חברה אחת הכי טובה בעולם כמו זאת שהייתה. אני מנסה לא לכעוס על עצמי כי מה שאני יודעת היום אני לא ידעתי לפני שנה. לא ידעתי להתחבר לאנשים,הביטחון העצמי שלי היה בריצפה,לא ידעתי מי אני בכלל.. וכנראה הייתי צריכה את כל הזמן הזה בשביל לבנות איזה ביטחון ואיזה אופי,להכיר את עצמי ולדעת שאני יכולה גם לבד. אבל עכשיו אחרי שנה,האם השגתי משהו מכל הדברים שרציתי? לא. פשוט לא... אני ביב' עכשיו,ואין לי אף חברה או חבר קרוב בבית הספר. בשבועיים מתוך השביתה הזאת אולי דיברתי עם בן אדם אחד מהביצפר פעם פעמיים... אני רוצה לחזור לביצפר בשביל להתמודד ולתקן כי איך אני יכולה לעשות משהו עם השביתה הזאת? כשאני לא נגישה לתלמידים? אני יודעת שאוהבים אותי שם... פשוט הייתי סגורה מאד. לא הזמנתי,לא הצעתי... האמת מי שכן היו היחידים שאיכשהו כן הצלחתי להתקרב אליו פחות או יותר. כולם אמרו לי לכי לצופים זה כל כך יעזור לך... אני דוחה את ההליכה לשם כבר שנה ומשהו.. מפחד. מה לעשות כל כך הרבה ילדים שביחד כל כך הרבה זמן.. כן זה השכבה שלי שאני איתם כל יום אבל הפעם זה באמת להתמודד איתם. הפחד להפוך דברים לאמיתיים בחיים שלי ,באמת להכניס אנשים ודברים לחיים שלי... קשה לי. ועכשיו אני מסתכלת וכל כך כועסת שאני מוותרת כל הזמן ... האמת? צופים אני לא חושבת שזה בשבילי... אבל למה אני לא מסוגלת לפתוח את עצמי לזה? סתם ללכת לשם אני לא מסוגלת.. כל כך מבועתת מהמקום הזה. אני חושבת שכל התפיסת עולם שלי עקומה... ואני מנסה להרגיע את עצמי שדברים שאני חושבת הם לא נכונים. אף אחד לא יאכל אותי בצופים ולהפך הם תמיד מקבלים את כולם בשמחה.. אבל אני כבר בניתי איזה תדמית של שקטה,מתבודדת,עזבו אותי. אף אחד לא מכיר אותי שם... א=ף א=ח=ד לא יודע איזה בן אדם אני... הבנתי כבר שלכעוס על עצמי בגלל הצופים לא שווה את זה כי כנראה זה לא בשבילי וכנראה אני לא מסוגלת ולהתקע ולבנות רק על זה בשביל להתקרב לאנשים לא בדיוק עוזר ומוביל אותי לאנשהו וחייבות להיות דרכים אחרות... אני לא יודעת.. אני אשמח למילות עידוד,אופטימיות,נחמה,עצה... הכל.
אז כן.. לפני שנה החיים שלי איבדו את היציבות שלהם לגמרי... אני לא סומכת על אף אחד ומצד שני תלותית רק רוצה שתהיה לי חברה אחת הכי טובה בעולם כמו זאת שהייתה. אני מנסה לא לכעוס על עצמי כי מה שאני יודעת היום אני לא ידעתי לפני שנה. לא ידעתי להתחבר לאנשים,הביטחון העצמי שלי היה בריצפה,לא ידעתי מי אני בכלל.. וכנראה הייתי צריכה את כל הזמן הזה בשביל לבנות איזה ביטחון ואיזה אופי,להכיר את עצמי ולדעת שאני יכולה גם לבד. אבל עכשיו אחרי שנה,האם השגתי משהו מכל הדברים שרציתי? לא. פשוט לא... אני ביב' עכשיו,ואין לי אף חברה או חבר קרוב בבית הספר. בשבועיים מתוך השביתה הזאת אולי דיברתי עם בן אדם אחד מהביצפר פעם פעמיים... אני רוצה לחזור לביצפר בשביל להתמודד ולתקן כי איך אני יכולה לעשות משהו עם השביתה הזאת? כשאני לא נגישה לתלמידים? אני יודעת שאוהבים אותי שם... פשוט הייתי סגורה מאד. לא הזמנתי,לא הצעתי... האמת מי שכן היו היחידים שאיכשהו כן הצלחתי להתקרב אליו פחות או יותר. כולם אמרו לי לכי לצופים זה כל כך יעזור לך... אני דוחה את ההליכה לשם כבר שנה ומשהו.. מפחד. מה לעשות כל כך הרבה ילדים שביחד כל כך הרבה זמן.. כן זה השכבה שלי שאני איתם כל יום אבל הפעם זה באמת להתמודד איתם. הפחד להפוך דברים לאמיתיים בחיים שלי ,באמת להכניס אנשים ודברים לחיים שלי... קשה לי. ועכשיו אני מסתכלת וכל כך כועסת שאני מוותרת כל הזמן ... האמת? צופים אני לא חושבת שזה בשבילי... אבל למה אני לא מסוגלת לפתוח את עצמי לזה? סתם ללכת לשם אני לא מסוגלת.. כל כך מבועתת מהמקום הזה. אני חושבת שכל התפיסת עולם שלי עקומה... ואני מנסה להרגיע את עצמי שדברים שאני חושבת הם לא נכונים. אף אחד לא יאכל אותי בצופים ולהפך הם תמיד מקבלים את כולם בשמחה.. אבל אני כבר בניתי איזה תדמית של שקטה,מתבודדת,עזבו אותי. אף אחד לא מכיר אותי שם... א=ף א=ח=ד לא יודע איזה בן אדם אני... הבנתי כבר שלכעוס על עצמי בגלל הצופים לא שווה את זה כי כנראה זה לא בשבילי וכנראה אני לא מסוגלת ולהתקע ולבנות רק על זה בשביל להתקרב לאנשים לא בדיוק עוזר ומוביל אותי לאנשהו וחייבות להיות דרכים אחרות... אני לא יודעת.. אני אשמח למילות עידוד,אופטימיות,נחמה,עצה... הכל.
