OneLostSoul
New member
עוד לא הוחלט אם יישלח...../images/Emo41.gif
אימא אני יושבת פה וחושבת עליך. מפליא אותי איך אפילו בגילי עיניי תוהות בחפשן אחר מישהו שיחליט בשבילי. הדחף הראשוני הוא לעזוב הכול ולחזור אליך עד שיחזור האור לעינייך ,עד שיעלה שוב חיוך על שפתיך. אבל לא יהיה לך טוב עם זה, תחשבי שאת נטל, שאת מעיקה, תגידי שלא תספרי לי יותר דברים כי אני לוקחת ללב. אני תוהה להיכן אפשר לקחת את הכאב הזה שלך שנחשף רק בקצה קצהו ברגעים חולפים של מעידות לשון, של עיניים שצועקות "הצילו". את יודעת עכשיו ברדיו מתנגן שיר של ריטה..."האם את מאושרת ?.. האם חשבת שכך יהיה ?... האם חשבת שאחרת ?...האם כשהיית צעירה עם חלומות ותקוות ותוכניות...חשבת שכך יהיה ? ומי לעזאזל אמר שאם את אימא את צריכה לשלם באושרך עבור אושרם של ילדיך ? מי אמר שאי אפשר לתת לנו החזיר לך ולו מעט מכל כך הרבה שקיבלנו. אבל אינך מאפשרת לי. את כל צרות העולם נדמה שאת סוחבת על גבך ועל כתפיים שבורות. עיניים שחורות ובעומקן כאב. ידיים רכות ,חמות, כמעט יכולות לרפא כאב במגען. בשארית כוחותיך את הודפת כל ניסיון לחלוק איתך בנטל. "תחיי את חייך ,תמשיכי הלאה, זה מה שיש , אתם החיים שלי" כך את אומרת ופניך מתמלאות קמטים של נחישות ושל עוצמה,עוצמה שברירית כל כך. תכעסי אם לא אסכים אימא ? תכעסי אם אומר לך שאינני רוצה לוותר על חיי אך גם אינני רוצה ויכולה להשאיר אותך מאחור ולהמשיך הלאה כהוראתך ? גם אם תכעסי , תהא זו פעם ראשונה מזה זמן רב שאעמוד על שלי איתך. אני לא לוקחת ללב עכשיו. אני לוקחת להגיון. זה לא שיש רק דרך אחת לעשות משהו. תמיד יש דרך קשה ודרך קלה. ואת..את פילסת עבורי את הדרך הקלה ביותר. נתת לי כל כך הרבה וכשאני חוזרת אליך בסופי שבוע את בשבילי כמו אוויר לנשימה. ואת אימא, את מי את נושמת ? למי את בוכה ? כשאני חושבת איפה הייתי היום בלעדי האמונה שלך בי , אני יודעת שלא הייתי מגיעה למקומי היום. אהבה בלתי מותנית. אומרים שזה בלתי אפשרי, שאפילו אימהות ,לא מצליחות לתת לילדים שלהם אהבה בלתי מותנית. יגידו מה שירצו את כן הצלחת. את מעולם לא לימדת אותי שתאהבי אותי בתנאי ש... מעולם לא ביקשת ממני להיות מישהו או משהו פרט למה שרציתי ושאפתי להיות. אז אני לוקחת להגיון ולא ללב. לוקחת איתי דברים שלמדתי בזמן האחרון. את חשיבות המשמעות. חשיבותם של חיים בעלי משמעות. חיים שאם יסתיימו מחר לא יהיו רק חיים של "בדרך ל".. אלא דרך של חיים. ניטשה אמר ש"מי שיש לו מה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך...".אולי כך החזקת מעמד עד עכשיו אולי עד עכשיו חיית למעננו וכך נשאת "כל איך" .... אני חושבת שאפשר אחרת, אני חושבת שיש רגעים בחיים שהכל מתבהר בבת אחת ואתה מבין מה חשוב. וזה נכון שהיה לי מסלול בראש כמו שחינכת אותי "לשים מטרה ולהגיע אליה בכוח הרצון". אבל יש יותר מדרך אחת על המפה. יש דרך ישירה מהירה בלי סטיות ובלי עצירות ועם מרפקים ומידה מסוימת של עיוורון. ויש דרך עקלקלה יותר, מפותלת , ארוכה יותר ,קשה יותר אך מלאה יותר, מלאה באנשים , בנתינה, במה שחשוב בחיים. בסוף שתי הדרכים מגיעות לאותה מטרה. ואם רציתי להיות משהו, אם באמת רציתי , אהיה המשהו הזה גם אם זה יחכה קצת. זה לא שווה את זה אם אין עם מי לחלוק את זה. זה לא שווה את זה אם את שילמת את המחיר. בחברה ה"נפלאה" שלנו מחנכים לאינדיבידואליות, להצלחה, לטיפוח עצמי ולתחרותיות, כי אלו הם האנשים שיש להם יותר מה לאכול על השולחן אבל אלו גם הרבה פעמים אנשים ההולכים לישון בניכור ובידוד מעצמם ומהעולם סביבם. לעולם לא תפסיק עבורם התחרות. תמיד תוכל להיות טוב יותר, מוצלח יותר, מקצועי יותר, כל פעם שמושגת מטרה ,השלב הבא כבר מהדהד מרחוק, קורא להמשיך ללכת ומתי עוצרים לרגע בשביל לחיות ?. אני נזכרת באימרה הזאת שאף אחד על ערש דווי לא הלין שחבל שלא בילה יותר שעות במשרד...ואני מאמינה שזה נכון. בטבענו , אותו טבע שאנו כל כך מתאמצים להסתיר, בונים חומות של הגנה ושל שקרים ,שקרים לעצמנו ולסביבה , בטבענו הצורך להתקשר לאחרים, להרגיש שייכים, לקבל ולתת , ולא להילחם מלחמה בלתי פוסקת במרוץ שסופו אינו ידוע, אך ידוע שיש לו סוף. ואני , אני לא יכולה להיות יותר רחוק מכל מה שחשוב לי בשביל מטרה עמומה בעתיד. אני רוצה את טעם החיים שזור בחיי ואותך לידי ,קרוב, במקום שלא תחששי לספר לי ולא תשאירי אותי בחוץ מתוך דאגה לשלומי, וללימודיי. הרי את, זאת את נשאת אותנו ברחמך תשעה חודשים. בייסורים ילדת והוצאת אותנו לאוויר העולם. נתת לנו חיים. נתת לנו - חיים . אינך צריכה לתת לנו את כל חייך .
אימא אני יושבת פה וחושבת עליך. מפליא אותי איך אפילו בגילי עיניי תוהות בחפשן אחר מישהו שיחליט בשבילי. הדחף הראשוני הוא לעזוב הכול ולחזור אליך עד שיחזור האור לעינייך ,עד שיעלה שוב חיוך על שפתיך. אבל לא יהיה לך טוב עם זה, תחשבי שאת נטל, שאת מעיקה, תגידי שלא תספרי לי יותר דברים כי אני לוקחת ללב. אני תוהה להיכן אפשר לקחת את הכאב הזה שלך שנחשף רק בקצה קצהו ברגעים חולפים של מעידות לשון, של עיניים שצועקות "הצילו". את יודעת עכשיו ברדיו מתנגן שיר של ריטה..."האם את מאושרת ?.. האם חשבת שכך יהיה ?... האם חשבת שאחרת ?...האם כשהיית צעירה עם חלומות ותקוות ותוכניות...חשבת שכך יהיה ? ומי לעזאזל אמר שאם את אימא את צריכה לשלם באושרך עבור אושרם של ילדיך ? מי אמר שאי אפשר לתת לנו החזיר לך ולו מעט מכל כך הרבה שקיבלנו. אבל אינך מאפשרת לי. את כל צרות העולם נדמה שאת סוחבת על גבך ועל כתפיים שבורות. עיניים שחורות ובעומקן כאב. ידיים רכות ,חמות, כמעט יכולות לרפא כאב במגען. בשארית כוחותיך את הודפת כל ניסיון לחלוק איתך בנטל. "תחיי את חייך ,תמשיכי הלאה, זה מה שיש , אתם החיים שלי" כך את אומרת ופניך מתמלאות קמטים של נחישות ושל עוצמה,עוצמה שברירית כל כך. תכעסי אם לא אסכים אימא ? תכעסי אם אומר לך שאינני רוצה לוותר על חיי אך גם אינני רוצה ויכולה להשאיר אותך מאחור ולהמשיך הלאה כהוראתך ? גם אם תכעסי , תהא זו פעם ראשונה מזה זמן רב שאעמוד על שלי איתך. אני לא לוקחת ללב עכשיו. אני לוקחת להגיון. זה לא שיש רק דרך אחת לעשות משהו. תמיד יש דרך קשה ודרך קלה. ואת..את פילסת עבורי את הדרך הקלה ביותר. נתת לי כל כך הרבה וכשאני חוזרת אליך בסופי שבוע את בשבילי כמו אוויר לנשימה. ואת אימא, את מי את נושמת ? למי את בוכה ? כשאני חושבת איפה הייתי היום בלעדי האמונה שלך בי , אני יודעת שלא הייתי מגיעה למקומי היום. אהבה בלתי מותנית. אומרים שזה בלתי אפשרי, שאפילו אימהות ,לא מצליחות לתת לילדים שלהם אהבה בלתי מותנית. יגידו מה שירצו את כן הצלחת. את מעולם לא לימדת אותי שתאהבי אותי בתנאי ש... מעולם לא ביקשת ממני להיות מישהו או משהו פרט למה שרציתי ושאפתי להיות. אז אני לוקחת להגיון ולא ללב. לוקחת איתי דברים שלמדתי בזמן האחרון. את חשיבות המשמעות. חשיבותם של חיים בעלי משמעות. חיים שאם יסתיימו מחר לא יהיו רק חיים של "בדרך ל".. אלא דרך של חיים. ניטשה אמר ש"מי שיש לו מה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך...".אולי כך החזקת מעמד עד עכשיו אולי עד עכשיו חיית למעננו וכך נשאת "כל איך" .... אני חושבת שאפשר אחרת, אני חושבת שיש רגעים בחיים שהכל מתבהר בבת אחת ואתה מבין מה חשוב. וזה נכון שהיה לי מסלול בראש כמו שחינכת אותי "לשים מטרה ולהגיע אליה בכוח הרצון". אבל יש יותר מדרך אחת על המפה. יש דרך ישירה מהירה בלי סטיות ובלי עצירות ועם מרפקים ומידה מסוימת של עיוורון. ויש דרך עקלקלה יותר, מפותלת , ארוכה יותר ,קשה יותר אך מלאה יותר, מלאה באנשים , בנתינה, במה שחשוב בחיים. בסוף שתי הדרכים מגיעות לאותה מטרה. ואם רציתי להיות משהו, אם באמת רציתי , אהיה המשהו הזה גם אם זה יחכה קצת. זה לא שווה את זה אם אין עם מי לחלוק את זה. זה לא שווה את זה אם את שילמת את המחיר. בחברה ה"נפלאה" שלנו מחנכים לאינדיבידואליות, להצלחה, לטיפוח עצמי ולתחרותיות, כי אלו הם האנשים שיש להם יותר מה לאכול על השולחן אבל אלו גם הרבה פעמים אנשים ההולכים לישון בניכור ובידוד מעצמם ומהעולם סביבם. לעולם לא תפסיק עבורם התחרות. תמיד תוכל להיות טוב יותר, מוצלח יותר, מקצועי יותר, כל פעם שמושגת מטרה ,השלב הבא כבר מהדהד מרחוק, קורא להמשיך ללכת ומתי עוצרים לרגע בשביל לחיות ?. אני נזכרת באימרה הזאת שאף אחד על ערש דווי לא הלין שחבל שלא בילה יותר שעות במשרד...ואני מאמינה שזה נכון. בטבענו , אותו טבע שאנו כל כך מתאמצים להסתיר, בונים חומות של הגנה ושל שקרים ,שקרים לעצמנו ולסביבה , בטבענו הצורך להתקשר לאחרים, להרגיש שייכים, לקבל ולתת , ולא להילחם מלחמה בלתי פוסקת במרוץ שסופו אינו ידוע, אך ידוע שיש לו סוף. ואני , אני לא יכולה להיות יותר רחוק מכל מה שחשוב לי בשביל מטרה עמומה בעתיד. אני רוצה את טעם החיים שזור בחיי ואותך לידי ,קרוב, במקום שלא תחששי לספר לי ולא תשאירי אותי בחוץ מתוך דאגה לשלומי, וללימודיי. הרי את, זאת את נשאת אותנו ברחמך תשעה חודשים. בייסורים ילדת והוצאת אותנו לאוויר העולם. נתת לנו חיים. נתת לנו - חיים . אינך צריכה לתת לנו את כל חייך .
