עוד מעט אלך לאיזה באר

[שירה כמים 1959]

ויהיה הבאר הזה מורכב מאבנים חדות ומפנינים זוהרות
ובקבוקי הבירה יעלו על גדותם משצף אבטיחים
וכוסות הוודקה יגלשו כמי הירדן
עוד מעט אלך לאיזה באר ואשתכשך במבטי עיניים רדומות
לא אפויות
עשויות
מתכת קודרת, עוד מעט אלך לאיזה באר מקלדת
ואתופף באצבעותיי ואמציא לי אמא דמיונית
ואגרש את הרעות

 

[שירה כמים 1959]

עוד מעט תלכי לאיזה בר
והגשם יתופף על גג הפח
ויהיה זה בר נושן ואפוף עשן
אבל לא עשן סיגריות
אלא סמיכות אלוהית
ויהיו בו המון מילים ומבטים
אבל לא של סרק אלא של עומק וחום
עוד מעט זה יהיה
תשבי
ותצנחי אל תוך תהום
שיש לה תחתית
ויש בתחתית מצעי ורדרדות גנדרניים
עוד מעט זה יהיה, ויהיה רך שם, ויהיה אויר
ותוכלי לנשום, עוד מעט, בבר של עוד מעט

 

[שירה כמים 1959]

עוד מעט היא תלך לאיזה בר
ויהיה הבר אפלולי אך לא חשוך
ונרות ידלקו על השולחנות ואנשים ישיחו בו
בהתלחששויות שעל גבול הדיבור, זמרת
מפוארת תעמוד על הבמה ותפער את פיה
אבל שום צליל לא יישמע, כלבלב סמרטוטי
יסתובב חרישית בין רגלי האנשים, מישהו
יספר בדיחה והיא תרעם בצחוק חלשלוש
ותטפח על שכם המתבדח ברעות מתבדרת. מישהו ימלמל
מילות תפילה מאחורי הבר, ליד השירותים המצחינים
והיא תרים את ראשה ותבחין
איך הגשם שתופף על הגג
יצר בקיעים וסדקים
וכתם שאין לו מסיר

 

[שירה כמים 1959]

מרגריטה יושבת על הבר,
מרגריטה אומרת מילים בקול צורמני,
הגופייה שלה רופפת, כתף ימין שלה נחשפת,
היא מתקתקת בקצות אצבעותיה על מדף העץ הארוך.
הבר מן נותן בה מבט מתאווה,
גם אני - מבט מתאווה ותקוף אימה - ממרחק כמה כסאות.
האודם המשוח על שפתיה כל כך עז,
השדיים הקטנות שלה, נטולות החזייה, כל כך זקופות,
למי משנינו היא תשיב מבט?

 

[שירה כמים 1959]

רוצה שיצילו אותך, מרגריטה?
מי פה יכול יותר להציל אותך?
אני יש לי כוח של הדפוקים והשבורים,
אני אבין אותך מרגריטה, כשתהיי בתחתונים,
וכפות ידיי, מרגריטה, רכות מרוך,
ואני אינני שותה אלכוהול, ואיינני
יושבת בבר מדי לילה, ואוכל לחבק אותך,
מרגריטה, מדי לילה, ואוכל לספר לך בדיחות,
ולשיר, וללטף את שערך מרגריטה. וכן, גם
כל מה שהוא יעשה לך מרגריטה, אני אוכל
גם לעשות, רק לא אוכל להיות
הוא, מרגריטה, זה לא אצליח
ואת תהיי בערסל הנשים המדברות
ומדברות, הו, כן, אנחנו נדבר מרגריטה
ןנדבר ונדבר, אז, בחרי בי מרגריטה, רגע לפני
שנתאדה

 

[שירה כמים 1959]

מרגריטה לוגמת מהכוס שלה
אני מתקרבת אליה
אני עומדת מאחוריה
אני אומרת
"תסלח לי"
לברמן.
היא מסתובבת אלי
העיניים שלה חומות, נטולות מבע,
הריח מפיה חריף, "תגידי," היא אומרת לי,
"אני לא מכירה אותך מאיפשהו?"