עוד מעט יעשו ממני פאזל...
ישנו בסוף חודש ינואר במטבח של הבית שלנו בפנימיה כל הצוות על סיגריה של אחרי המשמרת. ישבנו קישקשנו ודיברנו על כל מיני דברים. ואז שוב עלה אותו נושא של חודש פברואר ! שנים מהמדרכים בתקופת מבחנים וזה דורש מאיתנו יותר . הכנתי את עצמי לזה ולא היו לי שום בעיות. ואז ישבנו להכין סידור עבודה, ופתאום כל החודש המפחיד הזה הצטמצם לשבועיים מטורפים לחלוטין, אבל היי.. שבועיים זה עדיף על חודש לא? ואז נגמר החודש והבטיחו לי שאני אנשום לרווחה, הבטיחו לי אפילו לונה פארק. אמרו שיהיה הרבה יותר קל. ואז התחיל עוד חודש ,כן זה שהיה אמור להיות קליל וזורם ונינוח, הלידים של הקבוצה אגב שעד אותו הזמן מאוד החזיקו את עצמם עם החיסרון של המדריכים התחילו כבר להראות סימנים של געגועים עזים (מה שבא לידי ביטוי בהתחלה של התפרקות.) ואז הגיע תחילתו של המפץ הגדול: ביום אחד לפני שבועיים נערכו שיחות בפנימיה לידים ולהורים על שנה הבאה, שיחה שבה בקצרה הודיעו להם שהם נשארים עוד שנה בפנימיה, שיחה ממש לא קלה,לשמוע את אמא/אבא אומרים לכם "אתה לא בא הביתה ,אתה נשאר פה עוד.. אני לא יכול לקבל אותך" זה קשה! אז הם התפרקו! ובאותו יום ממש איכשהו בדרך פלא נשארתי בודדה במערכה לאורך הערב. שרדתי את זה כמו גדולה וסימנתי
, עברתי עוד משהו. ומאז? איכשהו הילדים באווירת סופשנה נוראית! הם די מאבדים את הצפון. והצוות? איכשהו נכנסו למין לופ מטורף שמה שיצא ממנו הוא שאני פשוט נמצאת שם יותר מכולם! הנה רק השבוע הזה התחיל והיום לצערנו הרב עבדנו 2 במשמרת במקום 3 ! ואולי זה נשמע מפגר אבל העובדה היא שעם כל מיני דברים שקרו היום, הייתי בעבודה מ 9 בבוקר עד 23:00 בלילה!! (באמצע הייתה לי הפסקה של איזה שעתיים כי המשמרת התחילה באחת..) וכן בערב רציתי לצאת משו כמו חצי שעה יותר מוקדם (בעיקרון המשמרת שלי הייתה אמורה להסתיים בתשע אבל בגלל חוסר צוות הייתי אמורה להשאר עד 22:30 וביקשתי לצאת ב 22:00 אבל זה לא יצא , אז נשארתי בסוף. המדריך שעבד איתי שם לב בסוף שאני עוד דקה מתפוצצת וניסה לדובב אותי אבל אני לא אחת שתוציא את הכל במקום, אני צריכה לתת לדברים לשקוע. והנה מחר עומד לפני עוד יום כזה של עבודה מאחת בצהריים עד עשר וחצי בערב! ובכלל הייתי אמורה לעבוד לבד מחר!! שזה עוד יותר סיוט!! הילדים בכלל מפורקים ועם כל הפירוק הזה אין לי זמן לעצור את הסדר השוטף של היום ולברר מה קורה להם. אנחנו עובדים לפי מתכונת של מדריכים אישיים ובעיקרון אמורה להיוןת לנו רבע שעה אישית עם החניכים האישיים שלנו, ועוד כשהם מפורקים?!? אז בכלל, אבל אני פשוט לא מגיעה לזה, אין לי זמן לעצור ולראות אם אני יכולה לעזור? לנסות להוציא מהם משהו שיהיה אפשר לעבוד איתו... אני מרגישה כל כך קטנה וחסרת תועלת במצב הזה, אני מרגישה כמו רובוט עבודה ולא כמו מדריכה!! אני שם על אוטומט וזה הדבר הכי רע שיכול לקרות לדעתי! וכבר אין לי כוח! זה הגיע למצב שבו היום ישבתי על המדרגות בחוץ ולא היה לי כוח להכנס פנימה ! לא יכולתי להיות שם! וזה לא רק לשם, אין לי כבר כוחות לכלום!! אפילו את היומולדת שלי לא חגגתי בגלל העבודה ושלא לדבר על פורים? שתבינו ,רק לפני שבועיים נתתי לידיד שלי הרצאה על למה פורים זה ה חג! ולמה חייבים לעשות דברים כפיים בפורים. ולא היה לי כוח לעשות כלום כל החג הזה חוץ מלרבוץ בבית! אני לא יודעת איפה זה יגמר, אני רק יודעת שאם זה לא יגמר בקרוב, ממני עוד יהיה אפשר לעשות פאזל!!! (תודה למי ששרד עד לפה.. אני הולכת לנגב את הדמעות..)
ישנו בסוף חודש ינואר במטבח של הבית שלנו בפנימיה כל הצוות על סיגריה של אחרי המשמרת. ישבנו קישקשנו ודיברנו על כל מיני דברים. ואז שוב עלה אותו נושא של חודש פברואר ! שנים מהמדרכים בתקופת מבחנים וזה דורש מאיתנו יותר . הכנתי את עצמי לזה ולא היו לי שום בעיות. ואז ישבנו להכין סידור עבודה, ופתאום כל החודש המפחיד הזה הצטמצם לשבועיים מטורפים לחלוטין, אבל היי.. שבועיים זה עדיף על חודש לא? ואז נגמר החודש והבטיחו לי שאני אנשום לרווחה, הבטיחו לי אפילו לונה פארק. אמרו שיהיה הרבה יותר קל. ואז התחיל עוד חודש ,כן זה שהיה אמור להיות קליל וזורם ונינוח, הלידים של הקבוצה אגב שעד אותו הזמן מאוד החזיקו את עצמם עם החיסרון של המדריכים התחילו כבר להראות סימנים של געגועים עזים (מה שבא לידי ביטוי בהתחלה של התפרקות.) ואז הגיע תחילתו של המפץ הגדול: ביום אחד לפני שבועיים נערכו שיחות בפנימיה לידים ולהורים על שנה הבאה, שיחה שבה בקצרה הודיעו להם שהם נשארים עוד שנה בפנימיה, שיחה ממש לא קלה,לשמוע את אמא/אבא אומרים לכם "אתה לא בא הביתה ,אתה נשאר פה עוד.. אני לא יכול לקבל אותך" זה קשה! אז הם התפרקו! ובאותו יום ממש איכשהו בדרך פלא נשארתי בודדה במערכה לאורך הערב. שרדתי את זה כמו גדולה וסימנתי
