עוד נסיון מיותר לחשוב
מנסה להציע מודל פסאודו מתמטי לאוטיזם ולהבדלי תפישת הזמן והמרחב בינו לבין הנורמטיבי יותר.
הנ"ט חיים בעולם תלת מימדי, זאת אומרת שבשבילם כל הפרטים, הגופים, האנשים, מתקיימים בתלת מימד סטאטי הזהה לכולם כל הזמן,
מכאן גם הסבטקסט והקונטקסט החברתי בין אישי שזר ואף מאיים נורא על הזהות האוטיסטית שבשבילה התלת מימדי אינו אלא מקרה פרטי ויחודי והכי תלוי הקשר של הרב מימדי.
זאת אומרת, בשביל הנ"ט התלת מימד הוא הקבוע, האפריורי, זה שקיים למפרע כבסיס מוסכם שעל פיו ודרכו צריך להתנהל, לשוחח, לראות,
בשביל האוטיסט התלת מימדי נוצר רק בדיעבד, או תוך כדי, בזמן, וכתוצאה מזה הוא חווה מבט, צליל, ואת הקשר ביניהם כדיבור כפעולה שמחוללת את המרחב ולא ככזאת המתקיימת בתוכו.
מכאן גם היחס והתחושה הכל כך שונה ולא מובנת של האוטיסט כלפי עצם הדיבור, והמבט,כי יש הבדל עצום בין פעולה המאשרת את קיומו של המרחב המוסכם לכזו היוצרת מרחב מחדש
לתחושתי ומהיכרותי על הציר הזה נעים גם אנשים רגישים יותר או פחות, שגם בגלל זה כל זה ניכר גם כרגישות אופיינית לצליל גם בגלל הצורה המאוד שונה שבה צליל מתרגם לתנועה בגיאומטריה נורמטיבית לזו החריגה והשונה
מנסה להציע מודל פסאודו מתמטי לאוטיזם ולהבדלי תפישת הזמן והמרחב בינו לבין הנורמטיבי יותר.
הנ"ט חיים בעולם תלת מימדי, זאת אומרת שבשבילם כל הפרטים, הגופים, האנשים, מתקיימים בתלת מימד סטאטי הזהה לכולם כל הזמן,
מכאן גם הסבטקסט והקונטקסט החברתי בין אישי שזר ואף מאיים נורא על הזהות האוטיסטית שבשבילה התלת מימדי אינו אלא מקרה פרטי ויחודי והכי תלוי הקשר של הרב מימדי.
זאת אומרת, בשביל הנ"ט התלת מימד הוא הקבוע, האפריורי, זה שקיים למפרע כבסיס מוסכם שעל פיו ודרכו צריך להתנהל, לשוחח, לראות,
בשביל האוטיסט התלת מימדי נוצר רק בדיעבד, או תוך כדי, בזמן, וכתוצאה מזה הוא חווה מבט, צליל, ואת הקשר ביניהם כדיבור כפעולה שמחוללת את המרחב ולא ככזאת המתקיימת בתוכו.
מכאן גם היחס והתחושה הכל כך שונה ולא מובנת של האוטיסט כלפי עצם הדיבור, והמבט,כי יש הבדל עצום בין פעולה המאשרת את קיומו של המרחב המוסכם לכזו היוצרת מרחב מחדש
לתחושתי ומהיכרותי על הציר הזה נעים גם אנשים רגישים יותר או פחות, שגם בגלל זה כל זה ניכר גם כרגישות אופיינית לצליל גם בגלל הצורה המאוד שונה שבה צליל מתרגם לתנועה בגיאומטריה נורמטיבית לזו החריגה והשונה