המממם... עוד סיפור
יום אחד קמתי בארבע בבוקר ארזתי תיק קטן יצאתי החוצה והחלטתי ללכת ולראות מה נמצא מעבר לצד השני של ההרים הנמצאים במרחק לא רב מערד. בעיקרון ידעתי שסוסייא נמצאת שם, אבל לא האמנתי והייתי חייב לראות בעצמי.. אז התחלתי ללכת, וללכת. ובדרך אני רואה גללים של כבשים וניזכרתי ברועים הבדואים העוברים קבוע במקום, ופחד החל לקנן בי. לא שיש לי משהו נגד הבדואים, הם אחלה של בני אדם! אבל הצעירים שלהם לא הולכים על פי דרכיהם,ורק לפני כמה ימים התרחש הרצח של היהודי בדיוק באותו אזור לפני סוסיא. ועדיין הייתי לבד, רק אני והסכין שלי, ואני נכנס יותר ויותר עמוק לשטח שלהם. המשכתי בינתיים ללכת מתקדם הלאה.. עברה שעה שעתיים, ואני יכול לראות את אזור המגורים שלהם. החלטתי לשוב לאחור, אך לפתע הופיע קול בראש שלי שאמר לי תמשיך! אם אתה לא יכול להתקדם עד לגבול בינך לבינכם איך תוכל לערוך את המסע שמיועד לך בעתיד? אז המשכתי עוד קצת, אבל הפחד שלי החל לגבור פחדתי מכל חרק וזבוב שנתקל בי. אבל הקול דחף אותי הלאה. והפחדים גדלו, אבל הייתי חייב את זה לעצמי, להוכיח שאני יכול. והנה אני שומע את הצעקות שלהם, כשהם מתעוררים ומתחילים לארגן את העדר. אבל המשכתי, עוד צעד ועוד צעד. אוי כמה שפחדתי, הם לא בדיוק אוהבים יהודים, ונעים במדבר יותר טוב ממני. אם אני אתקל בהם אני אהיה נתון לחסדים שלהם. התחלתי לחזור לאחור אך הקול הצליף "תמשיך!" אז המשכתי ואז הגעתי ממש ממש קרוב למגורים שלהם (השביל היחידי עבר דרכם). ואז הרגשתי הקלה, אני יכול לחזור כי הגעתי לגבול ה"בטוח". התחלתי לחזור לעיר כמו משוגע, בחצי ריצה בין הגבעות... אני יודע שכל הקטע הזה היה טיפשי, אבל אני מניח שאם לא הייתי עושה את זה הייתי מצטער על זה, ועדיין עברו סיורים של צה"ל במקום לכל מקרה שלא יהיה. שי.
))) ../images/Emo42.gif