Comfortably Morbid
New member
עוד סיפור לתחרות -
הוא נקרא - "עלייתם של האנשים" המשכתי את עבודתי בשדות האצות, שתלתי עוד אצה ועוד אצה ועוד אצה. רגליי בוססו בבוץ וידיי הכואבות המשיכו בעבודתם החדגונית, מוסיפות יבלת על יבלת. נשאר לי רק עוד שורה אחת לשתול, שעה של עבודה מאומצת. דרכתי על מתכת חדה, דבר שהיה נפוץ פה וקרה לי פעמים רבות – אבל זה עדיין כואב, כל פעם מחדש. החנקתי צעקה וכשלתי לתוך הבוץ. קמתי אך בקושי על שתי רגליי וראיתי לפני את המכקי - מכונה עם מוח אנושי מחזיקה בידה שוט, עינייה בגוון המתכת הפכו לאדומות, היא הרימה את השוט והנחיתה אותו על פני. עצמתי את העיניים והתעלפתי. *************** התעוררתי לקול תזוזה של אנשים לידי, הרגשתי כאב חד לאורך הלחי הימנית שלי, פקחתי את עיניי ומיששתי את הפצע, הוא היה חבוש בתחבושת מאולתרת, רק דמיינתי לעצמי איך אני נראה עכשיו כשתחבושת מעטרת את פני, מראה שלא אוכל לראות במו עיניי, רק דרך עיניהם של אחרים. מהסיבה הפשוטה שלא היו ברשותנו מראות. המכונות שללו מאיתנו גם את זה. התרוממתי לאט לאט על רגליי, התיישרתי, כאב בכף הרגל תקף אותי, העצמים שמסביבי התחילו להסתחרר ונפלתי שוב. חבורת אנשים באו אלי, הרימו אותי והושיבו אותי מסביב למדורה, אישה אחת הביאה לי קערית מרק המורכב ממים וקליפות תפוחי אדמה – מנת המזון היומית. "תודה" סיננתי לה מבין שפתיי. היא חייכה חיוך קלוש והסתובבה לה. התיישבתי על האדמה ואכלתי במהירות. היה כואב לאכול, הבטן שלי כבר היתה דבוקה לגב והקיבה שלי הצטמקה. היא לא היתה רגילה למזון. סיימתי את המרק והנחתי את הקערית על האדמה שמולי. הקשבתי לשיחה של האנשים מסביב למדורה, איש מזוקן אחד, כנראה שהוא הנהיג את האנשים האלה התחיל לדבר וכל הקולות מסביב דממו. "מחר יהיה יום השנה לציון שישים שנות שליטה של המכונות בנו. במהלך שישים שנה אלו המכונות רדו בנו, הכו אותנו והשפילו את האנושיות שבנו ללא שוב. תסתכלו על עצמכם! המכונות שללו כל טיפה של צלם אנוש שיש בכם! האיש המזוקן קם, עמד על שולחן כדי שיראו אותו יותר בבירור, האור הטיל צללים על פניו, גרמו לו להיראות כוחני. הרבה יותר ממה שהוא באמת. במשך כל הזמן הזה המכונות לא הביאו לנו שום תועלת, הם לא הפכו אותנו לחזקים יותר כמין, הם לא שיפרו את חיינו, הם אפילו לא הקלו עליהם כמו שהן תוכננו לעשות מההתחלה"! "תסתכלו על האיש המסכן הזה" – הוא הושיט את ידו והצביע עלי ממרומי גובהו. "רק בגלל שהוא כשל ונפצע המכונות הכו אותו וצילקו את פניו לשארית חייו, אלמלא הייתי שם ומשיתי אותו מהבוץ הוא עדיין היה שם, מן הסתם מת עכשיו, רק בגלל שהוא נפל!" חשתי הכרת תודה עצומה לאיש הזה, שאפילו לא ידעתי את שמו. הוא החזיר את מבטו לשאר האנשים, מספרם גדל מאז התחלת הנאום של האיש. "ישנם מאות תאי מחתרת מפוזרות בכל רחבי הפלנטה, כולן יתחילו במלחמת הקודש נגד המכונות מחר, בציון יום השנה לכיבוש." הוא הסתכל בעיני אך לשנייה ואמר "אני אומר שמחר, כשהשמש תעמוד במרכז השמיים והפעמון יצלצל להפסקת הצהרים, כל אחד מכם יתחיל במלחמה, לא למען עצמו אלא למען שחרור העם שלו מעול הכיבוש!" הוא נשא את קולו וצעק "מי איתי"? שאגות קרב נשמעו בשדה. האיש המזוקן הרים את ידו, דממה השתוררה "עכשיו כולכם תלכו לישון, תאגרו כוחות לקראת מחר" הוא ירד מבמתו המאולתרת והקהל התפזר בדממה. ***************** השמש עמדה במרכז השמיים ואני גמרתי לשתול עוד שורה של אצות, הזיעה ניגרה ממצחי ונכנסה לעיני. ניגבתי אותה ומיששתי את התחבושת, כאב התפשט לאורך הפצע ושטף אדרנלין הציף את גופי,חיכיתי להתחלת הלחימה. הילכתי להתחלת השורה הבאה, הפציעה מהיום הקודם גרמה לי לצלוע ומאמצי להסתיר את חומר הנפץ שהביא לי הפכו לקשים פי עשרות מונים. התחלתי לשתול אצות בשורה החדשה, בין שתילת אצה אחת לשנייה הרמתי את עיניי לשמיים, לראות היכן השמש, מחכה בעצבנות לצלצול הפעמון, המשכתי לשתול עוד אצה ועוד אצה. הפעמון צלצל. הפלתי את שקית האצות לתוך הבוץ ורצתי להסתתר בקבוצת שיחים שהיתה לידי. התבוננתי על שדה הקרב בהתהוות – אנשים התחילו להתקבץ מסביב למכקים. הם לא גרמו להם שום נזק נראה לעין, אך המכקים טבחו בבני האדם בהמוניהם. קבוצה אחת הטילה חומר נפץ על רגל של אחד מהם, גרמה למכקי ליפול על גחונו. הוא כיוון את כלי הנשק שהיו על ידו השמאלית וטבח בקבוצה, הרג כל אחד ואחד מהם. קמתי ממחבואי והתחלתי לקרטע לעברו, מרוכז כולי בו לא הרגשתי את הזכוכיות והמתכות על כפות רגלי, פותחות את הפצע מיום אתמול ושורפות כמו אש. קרטעתי יותר מהר לכמעט ריצה, נושך את שפתיי ומנסה להתעלם מהכאב ברגלי. ההליכה נהייתה לריצה, הוצאתי את חומר הנפץ מהנרתיק שהיה כרוך על כתפי, רצתי עד שהגעתי אליו, המכונה שמעה אותי מתקרב אליה וסיבבה את ראשה, נעצה בי עיניים אדומות כדם – דבר שלעולם לא יזרום בעורקיה. לפני שהוא הספיקה לסובב את ידה אלי דחפתי את חומר הפנץ למכל המוח שלה, הספקתי להתרחק מטרים אחדים, אישוניה המכניים של המכונה התרחבו ואז נשמע הפיצוץ, הרובוט נכבה ועינייו נעצמו. כל המכקים והאנשים שעמדו לידי הסתובבו אלי ועמדו נאלמים למשך שנייה אחת. כאילו לא האמינו שבן אדם יכול להביס מכונה. מכקי זועם אחד עם שוט בידו האחת ומכונת ירייה בידו השנייה כיוון את כלי נשקו אלי, חייך חיוך מכני אחד וירה. הקליעים חוררו את גופי ונפלתי על גבי, שקעתי בבוץ ושמעתי את האנשים ממשיכים ללחום בכל עוזם במכונות המשעבדות אותם.. דממה השתוררה, דם נזל מתוך גופי והאדים את הרפש מסביבי. עיניי נעצמו והרגשתי אופוריה מתקרבת, בפעם הראשונה בחיי הייתי חופשי.
הוא נקרא - "עלייתם של האנשים" המשכתי את עבודתי בשדות האצות, שתלתי עוד אצה ועוד אצה ועוד אצה. רגליי בוססו בבוץ וידיי הכואבות המשיכו בעבודתם החדגונית, מוסיפות יבלת על יבלת. נשאר לי רק עוד שורה אחת לשתול, שעה של עבודה מאומצת. דרכתי על מתכת חדה, דבר שהיה נפוץ פה וקרה לי פעמים רבות – אבל זה עדיין כואב, כל פעם מחדש. החנקתי צעקה וכשלתי לתוך הבוץ. קמתי אך בקושי על שתי רגליי וראיתי לפני את המכקי - מכונה עם מוח אנושי מחזיקה בידה שוט, עינייה בגוון המתכת הפכו לאדומות, היא הרימה את השוט והנחיתה אותו על פני. עצמתי את העיניים והתעלפתי. *************** התעוררתי לקול תזוזה של אנשים לידי, הרגשתי כאב חד לאורך הלחי הימנית שלי, פקחתי את עיניי ומיששתי את הפצע, הוא היה חבוש בתחבושת מאולתרת, רק דמיינתי לעצמי איך אני נראה עכשיו כשתחבושת מעטרת את פני, מראה שלא אוכל לראות במו עיניי, רק דרך עיניהם של אחרים. מהסיבה הפשוטה שלא היו ברשותנו מראות. המכונות שללו מאיתנו גם את זה. התרוממתי לאט לאט על רגליי, התיישרתי, כאב בכף הרגל תקף אותי, העצמים שמסביבי התחילו להסתחרר ונפלתי שוב. חבורת אנשים באו אלי, הרימו אותי והושיבו אותי מסביב למדורה, אישה אחת הביאה לי קערית מרק המורכב ממים וקליפות תפוחי אדמה – מנת המזון היומית. "תודה" סיננתי לה מבין שפתיי. היא חייכה חיוך קלוש והסתובבה לה. התיישבתי על האדמה ואכלתי במהירות. היה כואב לאכול, הבטן שלי כבר היתה דבוקה לגב והקיבה שלי הצטמקה. היא לא היתה רגילה למזון. סיימתי את המרק והנחתי את הקערית על האדמה שמולי. הקשבתי לשיחה של האנשים מסביב למדורה, איש מזוקן אחד, כנראה שהוא הנהיג את האנשים האלה התחיל לדבר וכל הקולות מסביב דממו. "מחר יהיה יום השנה לציון שישים שנות שליטה של המכונות בנו. במהלך שישים שנה אלו המכונות רדו בנו, הכו אותנו והשפילו את האנושיות שבנו ללא שוב. תסתכלו על עצמכם! המכונות שללו כל טיפה של צלם אנוש שיש בכם! האיש המזוקן קם, עמד על שולחן כדי שיראו אותו יותר בבירור, האור הטיל צללים על פניו, גרמו לו להיראות כוחני. הרבה יותר ממה שהוא באמת. במשך כל הזמן הזה המכונות לא הביאו לנו שום תועלת, הם לא הפכו אותנו לחזקים יותר כמין, הם לא שיפרו את חיינו, הם אפילו לא הקלו עליהם כמו שהן תוכננו לעשות מההתחלה"! "תסתכלו על האיש המסכן הזה" – הוא הושיט את ידו והצביע עלי ממרומי גובהו. "רק בגלל שהוא כשל ונפצע המכונות הכו אותו וצילקו את פניו לשארית חייו, אלמלא הייתי שם ומשיתי אותו מהבוץ הוא עדיין היה שם, מן הסתם מת עכשיו, רק בגלל שהוא נפל!" חשתי הכרת תודה עצומה לאיש הזה, שאפילו לא ידעתי את שמו. הוא החזיר את מבטו לשאר האנשים, מספרם גדל מאז התחלת הנאום של האיש. "ישנם מאות תאי מחתרת מפוזרות בכל רחבי הפלנטה, כולן יתחילו במלחמת הקודש נגד המכונות מחר, בציון יום השנה לכיבוש." הוא הסתכל בעיני אך לשנייה ואמר "אני אומר שמחר, כשהשמש תעמוד במרכז השמיים והפעמון יצלצל להפסקת הצהרים, כל אחד מכם יתחיל במלחמה, לא למען עצמו אלא למען שחרור העם שלו מעול הכיבוש!" הוא נשא את קולו וצעק "מי איתי"? שאגות קרב נשמעו בשדה. האיש המזוקן הרים את ידו, דממה השתוררה "עכשיו כולכם תלכו לישון, תאגרו כוחות לקראת מחר" הוא ירד מבמתו המאולתרת והקהל התפזר בדממה. ***************** השמש עמדה במרכז השמיים ואני גמרתי לשתול עוד שורה של אצות, הזיעה ניגרה ממצחי ונכנסה לעיני. ניגבתי אותה ומיששתי את התחבושת, כאב התפשט לאורך הפצע ושטף אדרנלין הציף את גופי,חיכיתי להתחלת הלחימה. הילכתי להתחלת השורה הבאה, הפציעה מהיום הקודם גרמה לי לצלוע ומאמצי להסתיר את חומר הנפץ שהביא לי הפכו לקשים פי עשרות מונים. התחלתי לשתול אצות בשורה החדשה, בין שתילת אצה אחת לשנייה הרמתי את עיניי לשמיים, לראות היכן השמש, מחכה בעצבנות לצלצול הפעמון, המשכתי לשתול עוד אצה ועוד אצה. הפעמון צלצל. הפלתי את שקית האצות לתוך הבוץ ורצתי להסתתר בקבוצת שיחים שהיתה לידי. התבוננתי על שדה הקרב בהתהוות – אנשים התחילו להתקבץ מסביב למכקים. הם לא גרמו להם שום נזק נראה לעין, אך המכקים טבחו בבני האדם בהמוניהם. קבוצה אחת הטילה חומר נפץ על רגל של אחד מהם, גרמה למכקי ליפול על גחונו. הוא כיוון את כלי הנשק שהיו על ידו השמאלית וטבח בקבוצה, הרג כל אחד ואחד מהם. קמתי ממחבואי והתחלתי לקרטע לעברו, מרוכז כולי בו לא הרגשתי את הזכוכיות והמתכות על כפות רגלי, פותחות את הפצע מיום אתמול ושורפות כמו אש. קרטעתי יותר מהר לכמעט ריצה, נושך את שפתיי ומנסה להתעלם מהכאב ברגלי. ההליכה נהייתה לריצה, הוצאתי את חומר הנפץ מהנרתיק שהיה כרוך על כתפי, רצתי עד שהגעתי אליו, המכונה שמעה אותי מתקרב אליה וסיבבה את ראשה, נעצה בי עיניים אדומות כדם – דבר שלעולם לא יזרום בעורקיה. לפני שהוא הספיקה לסובב את ידה אלי דחפתי את חומר הפנץ למכל המוח שלה, הספקתי להתרחק מטרים אחדים, אישוניה המכניים של המכונה התרחבו ואז נשמע הפיצוץ, הרובוט נכבה ועינייו נעצמו. כל המכקים והאנשים שעמדו לידי הסתובבו אלי ועמדו נאלמים למשך שנייה אחת. כאילו לא האמינו שבן אדם יכול להביס מכונה. מכקי זועם אחד עם שוט בידו האחת ומכונת ירייה בידו השנייה כיוון את כלי נשקו אלי, חייך חיוך מכני אחד וירה. הקליעים חוררו את גופי ונפלתי על גבי, שקעתי בבוץ ושמעתי את האנשים ממשיכים ללחום בכל עוזם במכונות המשעבדות אותם.. דממה השתוררה, דם נזל מתוך גופי והאדים את הרפש מסביבי. עיניי נעצמו והרגשתי אופוריה מתקרבת, בפעם הראשונה בחיי הייתי חופשי.
)