כנף של מלאכית
New member
עוד סיפור מהבלוג של אנג'לה (כדאי)
***חניה באדום לבן*** עוד סיפור מהבלוג של אנג'לה
אני: "אדוני השוטר הרכב שלי ממש לא מפריע לאף אחד והחוק חניה לנכים קבע שאם אני עומדת בארבעה תנאים, אז מותר לי"
שוטר: "גברת אני החוק ואם לא תזיזי את הרכב שלך, אני רושם לך דו"ח"
אני: "למה אתה מדבר אלי ככה?"
שוטר: "גברת עוד מילה ואני רושם לך דו"ח".
אני: "אז תרשום כפרה, תרשום ונפגש בבית המשפט".
רשם, הדביק לחלון הרכב ונסע לחפש את הקורבן הבא.
בחיי שאני לא מאלה שידברו לא יפה על שוטרים או לשוטרים, להפך אני רוכשת להם הרבה כבוד, בעצם לכל לובשי המדים.
קיבלתי דו"ח חניה.
עמדתי צמוד למדרכה באדום לבן ובאמת שלא הפרעתי לאף אחד aהיה על המדרכה ולא לאף רכב נוסע.
הוא נסע ואני נשארתי לצלם את הרכב מכל זווית אפשרית, עשיתי לרכב שלי בוק (book).
"אני אראה לו מזה, לאיש המגעיל הזה", אני שונאת, שונאת, שונאת, שמדברים אלי ככה מלמעלה, למה מי הוא חושב שהוא?
אחרי כחודש קבלתי את הדו"ח אל תיבת הדואר שלי והיה כתוב בו "העמדת את הרכב במקום שהפריע לתנועה".
מילאתי את פרטיי ושלחתי בדואר רשום את הספח עם הבקשה להישפט.
הגיע מועד המשפט, לפני מועד המשפט, פיתחתי את התמונות שצילמתי.
צילמתי גם את התו חניה שלי, הוצאתי תדפיס של החוק שאומר שלנכים מותר להחנות באדום לבן בארבעה תנאים, הכנתי לי נאום בראש, התלבשתי יפה והגעתי לבית המשפט 10 דקות לפני השעה המיועדת.
-"איפה זה חדר 23 השופט ?????"
-"תעלי שתי קומות במעלית ותפני שמאלה עד הסוף."
התגלגלתי והגעתי לאולם, וואי כמה אנשים, כל הספסלים מאוכלסים עד אפס מקום, צפיפות שלא תתואר ורק אני הבאתי לי כיסא מהבית.
כולם מסתכלים עלי, אולי הם מקנאים בכיסא (בבלה) היפה שלי?
אני מה כפת'לי, באתי ללמד את המגעיל הזה, שאלי לא מדברים ככה ושלא יגיד לי "גברת אני החוק".
פתאום מישהו צועק, כולם לקום, כבוד השופט ....
כולם קמו, רק אני לא. אמא'לה, מה יהיה, אני לא יכולה לקום?
מישהו שכנראה ראה את המבוכה על פניי, התכופף ולחש לי "גברת זה בסדר, א ת לא חייבת לקום".
אחרי דקותיים כולם התיישבו וההצגה החלה.
זה נסע מהר כי אבא שלו בבית חולים, זה לא עצר בעצור כי בעבר היה שם תמרור האט והוא עוד לא רגיל, זה לא ראה את הרמזור אדום כי בדיוק ירד גשם זלעפות, וואי בחיים שלי לא תיארתי לעצמי שבית משפט מתנהל כמו גן ילדים.
אמנם גם ילדים קטנים משקרים, אבל לא ככה, ממש סיפורי אלף לילה ולילה, ואיזו יצירתיות?
פתאום קראו "תיק 11759 קרת אנג'לה"
-"אדוני השופט הבאתי תמונות, צילום של התו חניה של הרכב שלי והדפסתי את החוק הכתוב באשר לחוק חניית נכים"
הוא הסתכל בתמונות, פנה אל התובעת המשטרתית, הגיש לה את חבילת התמונות ושאל אותה -"גברתי מה יש לך להגיד?".
-"אדוני היא עמדה באדום לבן ורכבה הפריע לתנועה"
והוא, כבוד השופט ענה לה -"גברתי תראי לי בתמונה איפה בדיוק רואים שהיא הפריעה? התמונות מראות שהיו שם שלושה נתיבי נסיעה ואפילו סמיטריילר עבר שם בחופשיות" ואז גברת תובעת עונה לו -"אדוני, השוטר רוצה להגיד את דברו לפני אדוני".
הוא רוצה להגיד, מה יש לאיש המגעיל הזה להגיד? חשבתי.
ואז הוא עלה אל דוכן העדים והיה נדמה לי שהוא קטן בהרבה ממה שזכור לי.
גם הליכתו השתנתה, כבר לא צעד כמו טווס בעונת הייחום, היה יותר כמו ארנבת מבוהלת.
הוא סיפר שהפרעתי לתנועה ושהוא ביקש ממני בצורה יפה לזוז ובלה בלה בלה.
אחרי שהשוטר ירד מדוכן העדים, השופט פנה אלי בנועם ואמר -"גברת את יכולה ללכת הביתה, התמונות שלך הסבירו לי את המצב שהיה שם, תלכי ואנחנו נישלח לך תשובה הביתה"
-"כבוד השופט, גם אני רוצה לדבר, גם לי יש מה להגיד" והשופט כמו סבא טוב הסביר לי שוב -"גברת כדאי שתלכי, שלא תקלקלי לעצמך", אבל אני בשלי, -"יש לי מה להגיד אדוני השופט ואני מוכנה להסתכן".
זקופת גב ועם צוואר מתוח התגלגלתי אל אמצע האולם ושאלתי בקול את התובעת -"מה לא ברור בתמונות שלי, תראי לי איפה את רואה שהרכב שלי מפריע?
כשלא ענתה לי ורק שלחה אלי מבט מזלזל "זרקתי" אליה שאלה רטורית. –"למה מילה שלו (של השוטר) שווה יותר ממילה שלי, למה, כי הוא שוטר ואני רק סתם עוד נכה או שככה את מתייחסת לכול האזרחים?"
היה שקט באולם ופתאום השופט פונה אלי ואומר "יש בקרבת מקום קניון עם חניון מוסדר, למה לא חנית שם?"
-"אדוני השופט תאמין לי שלא כדאי לך לנסות לחיות במשך חודש אחד מקצבה של ביטוח לאומי. תאמין לי שאדם שמתקיים מקצבת נכות של ביטוח לאומי, לא מעז אפילו לחשוב לבזבז את כספו על חניות מוסדרות בקניונים".
פתאום מחיאות כפיים, כל האנשים באולם עומדים ומוחאים כפיים.
כמו בסרטים, השופט דופק עם פטיש העץ שלו וצועק -"שקט, שקט באולם, רבותיי כאן זה לא שוק, אני מבקש שקט".
השתרר שקט ואז הוא פנה אלי -"כמה תרצי לשלם, 50 ₪ זה בסדר לך?"
התביישתי אבל עניתי בלחש, -"לא אדוני, זה הרבה לי" אז שאל אותי,-" 30 זה בסדר?" אמרתי -"מצטערת, יקר לי אדוני השופט", אז כמו סבא טוב אמר לי בלחש -"תגידי לי כמה את מציעה, קחי את הפרוטוקול, תשלמי קנס קטן בקומה למטה ותלכי הביתה".
חייכתי לכיוון התובעת וידעתי שגם השוטר למד לקח וקיבל שיעור טוב לחיים.
לא רציתי להתווכח עוד ואמרתי לשופט "אוקיי בסדר אע"פ שאני זכאית לחלוטין, אני אתן למדינה שתרוויח עוד 10 שקלים ע"ח הנכים".
ירדתי לקומת דלפק התשלומים עם השובר, ובעודי מחכה בתור ניגש אלי גבר בלבוש שחור ומהודר, עם פאות ארוכות ושטריימל לראשו ואמר לי "גברת שעור כזה כמו שאת הרבצת שם באולם בית המשפט, לא שמעתי אפילו מגדול הרבנים בישיבה, יישר כוח ותהיי בריאה"
על אף שברור שהייתי זכאית לחלוטין, הייתי גאה בעצמי והרגשתי שדיברתי בשם כל הנכים בעלי התו חניה כחול ועליו ציור של עגלת נכים.
***חניה באדום לבן*** עוד סיפור מהבלוג של אנג'לה
אני: "אדוני השוטר הרכב שלי ממש לא מפריע לאף אחד והחוק חניה לנכים קבע שאם אני עומדת בארבעה תנאים, אז מותר לי"
שוטר: "גברת אני החוק ואם לא תזיזי את הרכב שלך, אני רושם לך דו"ח"
אני: "למה אתה מדבר אלי ככה?"
שוטר: "גברת עוד מילה ואני רושם לך דו"ח".
אני: "אז תרשום כפרה, תרשום ונפגש בבית המשפט".
רשם, הדביק לחלון הרכב ונסע לחפש את הקורבן הבא.
בחיי שאני לא מאלה שידברו לא יפה על שוטרים או לשוטרים, להפך אני רוכשת להם הרבה כבוד, בעצם לכל לובשי המדים.
קיבלתי דו"ח חניה.
עמדתי צמוד למדרכה באדום לבן ובאמת שלא הפרעתי לאף אחד aהיה על המדרכה ולא לאף רכב נוסע.
הוא נסע ואני נשארתי לצלם את הרכב מכל זווית אפשרית, עשיתי לרכב שלי בוק (book).
"אני אראה לו מזה, לאיש המגעיל הזה", אני שונאת, שונאת, שונאת, שמדברים אלי ככה מלמעלה, למה מי הוא חושב שהוא?
אחרי כחודש קבלתי את הדו"ח אל תיבת הדואר שלי והיה כתוב בו "העמדת את הרכב במקום שהפריע לתנועה".
מילאתי את פרטיי ושלחתי בדואר רשום את הספח עם הבקשה להישפט.
הגיע מועד המשפט, לפני מועד המשפט, פיתחתי את התמונות שצילמתי.
צילמתי גם את התו חניה שלי, הוצאתי תדפיס של החוק שאומר שלנכים מותר להחנות באדום לבן בארבעה תנאים, הכנתי לי נאום בראש, התלבשתי יפה והגעתי לבית המשפט 10 דקות לפני השעה המיועדת.
-"איפה זה חדר 23 השופט ?????"
-"תעלי שתי קומות במעלית ותפני שמאלה עד הסוף."
התגלגלתי והגעתי לאולם, וואי כמה אנשים, כל הספסלים מאוכלסים עד אפס מקום, צפיפות שלא תתואר ורק אני הבאתי לי כיסא מהבית.
כולם מסתכלים עלי, אולי הם מקנאים בכיסא (בבלה) היפה שלי?
אני מה כפת'לי, באתי ללמד את המגעיל הזה, שאלי לא מדברים ככה ושלא יגיד לי "גברת אני החוק".
פתאום מישהו צועק, כולם לקום, כבוד השופט ....
כולם קמו, רק אני לא. אמא'לה, מה יהיה, אני לא יכולה לקום?
מישהו שכנראה ראה את המבוכה על פניי, התכופף ולחש לי "גברת זה בסדר, א ת לא חייבת לקום".
אחרי דקותיים כולם התיישבו וההצגה החלה.
זה נסע מהר כי אבא שלו בבית חולים, זה לא עצר בעצור כי בעבר היה שם תמרור האט והוא עוד לא רגיל, זה לא ראה את הרמזור אדום כי בדיוק ירד גשם זלעפות, וואי בחיים שלי לא תיארתי לעצמי שבית משפט מתנהל כמו גן ילדים.
אמנם גם ילדים קטנים משקרים, אבל לא ככה, ממש סיפורי אלף לילה ולילה, ואיזו יצירתיות?
פתאום קראו "תיק 11759 קרת אנג'לה"
-"אדוני השופט הבאתי תמונות, צילום של התו חניה של הרכב שלי והדפסתי את החוק הכתוב באשר לחוק חניית נכים"
הוא הסתכל בתמונות, פנה אל התובעת המשטרתית, הגיש לה את חבילת התמונות ושאל אותה -"גברתי מה יש לך להגיד?".
-"אדוני היא עמדה באדום לבן ורכבה הפריע לתנועה"
והוא, כבוד השופט ענה לה -"גברתי תראי לי בתמונה איפה בדיוק רואים שהיא הפריעה? התמונות מראות שהיו שם שלושה נתיבי נסיעה ואפילו סמיטריילר עבר שם בחופשיות" ואז גברת תובעת עונה לו -"אדוני, השוטר רוצה להגיד את דברו לפני אדוני".
הוא רוצה להגיד, מה יש לאיש המגעיל הזה להגיד? חשבתי.
ואז הוא עלה אל דוכן העדים והיה נדמה לי שהוא קטן בהרבה ממה שזכור לי.
גם הליכתו השתנתה, כבר לא צעד כמו טווס בעונת הייחום, היה יותר כמו ארנבת מבוהלת.
הוא סיפר שהפרעתי לתנועה ושהוא ביקש ממני בצורה יפה לזוז ובלה בלה בלה.
אחרי שהשוטר ירד מדוכן העדים, השופט פנה אלי בנועם ואמר -"גברת את יכולה ללכת הביתה, התמונות שלך הסבירו לי את המצב שהיה שם, תלכי ואנחנו נישלח לך תשובה הביתה"
-"כבוד השופט, גם אני רוצה לדבר, גם לי יש מה להגיד" והשופט כמו סבא טוב הסביר לי שוב -"גברת כדאי שתלכי, שלא תקלקלי לעצמך", אבל אני בשלי, -"יש לי מה להגיד אדוני השופט ואני מוכנה להסתכן".
זקופת גב ועם צוואר מתוח התגלגלתי אל אמצע האולם ושאלתי בקול את התובעת -"מה לא ברור בתמונות שלי, תראי לי איפה את רואה שהרכב שלי מפריע?
כשלא ענתה לי ורק שלחה אלי מבט מזלזל "זרקתי" אליה שאלה רטורית. –"למה מילה שלו (של השוטר) שווה יותר ממילה שלי, למה, כי הוא שוטר ואני רק סתם עוד נכה או שככה את מתייחסת לכול האזרחים?"
היה שקט באולם ופתאום השופט פונה אלי ואומר "יש בקרבת מקום קניון עם חניון מוסדר, למה לא חנית שם?"
-"אדוני השופט תאמין לי שלא כדאי לך לנסות לחיות במשך חודש אחד מקצבה של ביטוח לאומי. תאמין לי שאדם שמתקיים מקצבת נכות של ביטוח לאומי, לא מעז אפילו לחשוב לבזבז את כספו על חניות מוסדרות בקניונים".
פתאום מחיאות כפיים, כל האנשים באולם עומדים ומוחאים כפיים.
כמו בסרטים, השופט דופק עם פטיש העץ שלו וצועק -"שקט, שקט באולם, רבותיי כאן זה לא שוק, אני מבקש שקט".
השתרר שקט ואז הוא פנה אלי -"כמה תרצי לשלם, 50 ₪ זה בסדר לך?"
התביישתי אבל עניתי בלחש, -"לא אדוני, זה הרבה לי" אז שאל אותי,-" 30 זה בסדר?" אמרתי -"מצטערת, יקר לי אדוני השופט", אז כמו סבא טוב אמר לי בלחש -"תגידי לי כמה את מציעה, קחי את הפרוטוקול, תשלמי קנס קטן בקומה למטה ותלכי הביתה".
חייכתי לכיוון התובעת וידעתי שגם השוטר למד לקח וקיבל שיעור טוב לחיים.
לא רציתי להתווכח עוד ואמרתי לשופט "אוקיי בסדר אע"פ שאני זכאית לחלוטין, אני אתן למדינה שתרוויח עוד 10 שקלים ע"ח הנכים".
ירדתי לקומת דלפק התשלומים עם השובר, ובעודי מחכה בתור ניגש אלי גבר בלבוש שחור ומהודר, עם פאות ארוכות ושטריימל לראשו ואמר לי "גברת שעור כזה כמו שאת הרבצת שם באולם בית המשפט, לא שמעתי אפילו מגדול הרבנים בישיבה, יישר כוח ותהיי בריאה"
על אף שברור שהייתי זכאית לחלוטין, הייתי גאה בעצמי והרגשתי שדיברתי בשם כל הנכים בעלי התו חניה כחול ועליו ציור של עגלת נכים.