עוד סיפור - מחכה להערותיכם/ן
האוטובוס עצר ברציף המערבי ביותר בתחנה המרכזית, בסמוך לאשנב קופה/מודיעין. רבקה-חיה מאיר לבית רבינוביץ´ ירדה ופנתה מיד אל הקופאית המאיימת למראה שלעסה מסטיק מאחורי סורגי האשנב. רבקה רק ביקשה לדעת היכן הרציף לירושלים, הביתה אך לפתע שמעה את עצמה שואלת, כמתוך חלום, על האוטובוס העושה את הסיבוב בקיבוצי ומושבי הסביבה. האוטובוס האחרון כבר עבר, אבל היא בכל זאת רוכשת כרטיס לזה שיצא ביום המחרת. נותר לה רק לבלות את הלילה בעיר הדרומית הזו. מחר תוכל להחזיר את הכרטיס ולקנות לעצמה כרטיס בחזרה לירושלים ואז תוכל לסיים, בעזרת השם, את ההרפתקה המוזרה הזו, שבמהלכה מצאה את עצמה, לבושה במכנסיים ובחולצה קצרת שרוול, על האוטובוס לכאן, ועוד מתל-אביב, שבה היא אינה זוכרת שביקרה כלל. היא מתחילה ללכת, כביכול ללא מטרה (והרי לכל דבר יש מטרה) לעבר בתי הקומות הנעימים למראה, חולפת עליהם וממשיכה אל עבר הקניון הצבוע כחול בהיר. רגליה מוליכות אותה אל קופת הקולנוע, בפעם הראשונה בחייה. היא רוכשת כרטיס לסרט הראשון ברשימה ומבקשת, בקול נמוך ומכושף, כרטיס במקום טוב. היא מתיישבת באולם החשוך וצופה בסרטוני הפרסומות הקצרים בתחושה מעורבת של סקרנות ופחד. תחושה זו הופכת לגועל כאשר היא רואה את הפרסומת המציגה עשרות גברים ונשים בעירום מלא. היא קמה וכנגד כוח פנימי המנסה לאלץ אותה להישאר, יוצאת בריצה מן האולם אל עבר הלילה הקריר. המלחמה הפנימית המתחוללת בתוכה מקבלת ביטוי חיצוני והיא נאלצת להקיא. היא חייבת לחזור הביתה לבעלה ולאביה אשר מתפללים בוודאי לשובה. קבצן המתרים למען איזה כולל עובר לידה ומבקש תרומה מהצדקת. היא מחפשת בתיקה אחר שקלים בודדים ומוצאת פתקה עם כתובת ברחוב בו היא נמצאת, לחרדתה, היא אינה זוכר כיצד הגיעה הכתובת לתיקה או של מי הכתובת, למרות שהפתק הוא בכתב ידה. לאחר הרהור קצר מחליטה שכנראה נשלחה לכאן לצורך כלשהו, אולי על מנת להיפגש עם אחד מרופאי הפוריות מחוללי הנסים, אך משום מה איבדה את זיכרונה בדרך. אין דבר, היא אומרת לעצמה, אגיע אל הרופא ואח"כ אתקשר הביתה ואשלים את החסכים בזיכרוני. אבל האדם הפותח לה את הדלת, בקומה השלישית של אחד מרבי הקומות הנאים, אינו רופא כלל וכלל. הוא צעיר, מתולתל ובעל חיוך נבוך, הוא מתנהג כאילו ציפה לה, אך ברור לה שהוא מעולם לא ראה אותה ואין ספק שהיא לא ראתה אותו. "היכנסי", הוא אומר בקול נעים, "הכנו לך מיטה בחדר לבד ומחר תיסעי איתי למשפחה המאמצת שלך. הם גרים בקיבוץ לא רחוק מפה.", רבקה רוצה לצעוק באימה אך תחת זאת שומעת את עצמה אומרת בקול נמוך ושקט "אף אחד לא יודע שאני פה? המשפחה שלי לא תוכל לעקוב אחרי?", "אם פעלת לפי ההוראות שנתתי לך בטלפון, הכל צריך להיות בסדר. עוד חודש תוכלי ליצור אתם קשר מחדש," חיוכו מעציב לרגע " כמובן, רק אם הם יסכימו". רבקה הולכת אחריו כאחוזת דיבוק. הוא מראה לה את החדר ויוצא. רק כאשר היא מתארגנת לקראת השינה היא מתחילה להרהר במשמעות של הצעד שהיא עשתה. צעד ראשון לחיים של חופש, לחיים שהיא באמת רצתה. היא נרדמת מתוך מחשבה שעשתה בחירה נכונה, אפילו שאינה זוכרת מתי ביצעה אותה, לקראת היום הראשון בחייה החדשים. תנחום, הידוע בכינויו "המכשף" היה כבר דיבוק וותיק כשנאבק בו רב רבינוביץ´ בעיירה סטולוביץ במאה ה-19. נצחונו של הלה שלח את תנחום לכמעט מאתיים שנה של שוטטות חסרת גשמיות בהן תכנן את נקמתו. נקמה אשר הגיעה לבסוף, במאה ה-21. נינת-נינתו של אותו רב היא שלו עכשיו. הוא זיהה בה את אותו חוסר שביעות רצון המאפשר לדיבוק לקפוץ דרך הבוהן לתוך גופה של יהודייה כשרה ולאט לאט טיפח את רגשותיה שלה והכווין אותם עד לנקודת השיא – בריחתה מן הבית. אם יכלכל את מעשיו בזהירות יוכלו לחיות יחד, הנערה והדיבוק, שנים רבות של חיים מלאים ומספקים, הוא הרשה לעצמו למשוך את פיה של רבקה בחיוך של סיפוק.
האוטובוס עצר ברציף המערבי ביותר בתחנה המרכזית, בסמוך לאשנב קופה/מודיעין. רבקה-חיה מאיר לבית רבינוביץ´ ירדה ופנתה מיד אל הקופאית המאיימת למראה שלעסה מסטיק מאחורי סורגי האשנב. רבקה רק ביקשה לדעת היכן הרציף לירושלים, הביתה אך לפתע שמעה את עצמה שואלת, כמתוך חלום, על האוטובוס העושה את הסיבוב בקיבוצי ומושבי הסביבה. האוטובוס האחרון כבר עבר, אבל היא בכל זאת רוכשת כרטיס לזה שיצא ביום המחרת. נותר לה רק לבלות את הלילה בעיר הדרומית הזו. מחר תוכל להחזיר את הכרטיס ולקנות לעצמה כרטיס בחזרה לירושלים ואז תוכל לסיים, בעזרת השם, את ההרפתקה המוזרה הזו, שבמהלכה מצאה את עצמה, לבושה במכנסיים ובחולצה קצרת שרוול, על האוטובוס לכאן, ועוד מתל-אביב, שבה היא אינה זוכרת שביקרה כלל. היא מתחילה ללכת, כביכול ללא מטרה (והרי לכל דבר יש מטרה) לעבר בתי הקומות הנעימים למראה, חולפת עליהם וממשיכה אל עבר הקניון הצבוע כחול בהיר. רגליה מוליכות אותה אל קופת הקולנוע, בפעם הראשונה בחייה. היא רוכשת כרטיס לסרט הראשון ברשימה ומבקשת, בקול נמוך ומכושף, כרטיס במקום טוב. היא מתיישבת באולם החשוך וצופה בסרטוני הפרסומות הקצרים בתחושה מעורבת של סקרנות ופחד. תחושה זו הופכת לגועל כאשר היא רואה את הפרסומת המציגה עשרות גברים ונשים בעירום מלא. היא קמה וכנגד כוח פנימי המנסה לאלץ אותה להישאר, יוצאת בריצה מן האולם אל עבר הלילה הקריר. המלחמה הפנימית המתחוללת בתוכה מקבלת ביטוי חיצוני והיא נאלצת להקיא. היא חייבת לחזור הביתה לבעלה ולאביה אשר מתפללים בוודאי לשובה. קבצן המתרים למען איזה כולל עובר לידה ומבקש תרומה מהצדקת. היא מחפשת בתיקה אחר שקלים בודדים ומוצאת פתקה עם כתובת ברחוב בו היא נמצאת, לחרדתה, היא אינה זוכר כיצד הגיעה הכתובת לתיקה או של מי הכתובת, למרות שהפתק הוא בכתב ידה. לאחר הרהור קצר מחליטה שכנראה נשלחה לכאן לצורך כלשהו, אולי על מנת להיפגש עם אחד מרופאי הפוריות מחוללי הנסים, אך משום מה איבדה את זיכרונה בדרך. אין דבר, היא אומרת לעצמה, אגיע אל הרופא ואח"כ אתקשר הביתה ואשלים את החסכים בזיכרוני. אבל האדם הפותח לה את הדלת, בקומה השלישית של אחד מרבי הקומות הנאים, אינו רופא כלל וכלל. הוא צעיר, מתולתל ובעל חיוך נבוך, הוא מתנהג כאילו ציפה לה, אך ברור לה שהוא מעולם לא ראה אותה ואין ספק שהיא לא ראתה אותו. "היכנסי", הוא אומר בקול נעים, "הכנו לך מיטה בחדר לבד ומחר תיסעי איתי למשפחה המאמצת שלך. הם גרים בקיבוץ לא רחוק מפה.", רבקה רוצה לצעוק באימה אך תחת זאת שומעת את עצמה אומרת בקול נמוך ושקט "אף אחד לא יודע שאני פה? המשפחה שלי לא תוכל לעקוב אחרי?", "אם פעלת לפי ההוראות שנתתי לך בטלפון, הכל צריך להיות בסדר. עוד חודש תוכלי ליצור אתם קשר מחדש," חיוכו מעציב לרגע " כמובן, רק אם הם יסכימו". רבקה הולכת אחריו כאחוזת דיבוק. הוא מראה לה את החדר ויוצא. רק כאשר היא מתארגנת לקראת השינה היא מתחילה להרהר במשמעות של הצעד שהיא עשתה. צעד ראשון לחיים של חופש, לחיים שהיא באמת רצתה. היא נרדמת מתוך מחשבה שעשתה בחירה נכונה, אפילו שאינה זוכרת מתי ביצעה אותה, לקראת היום הראשון בחייה החדשים. תנחום, הידוע בכינויו "המכשף" היה כבר דיבוק וותיק כשנאבק בו רב רבינוביץ´ בעיירה סטולוביץ במאה ה-19. נצחונו של הלה שלח את תנחום לכמעט מאתיים שנה של שוטטות חסרת גשמיות בהן תכנן את נקמתו. נקמה אשר הגיעה לבסוף, במאה ה-21. נינת-נינתו של אותו רב היא שלו עכשיו. הוא זיהה בה את אותו חוסר שביעות רצון המאפשר לדיבוק לקפוץ דרך הבוהן לתוך גופה של יהודייה כשרה ולאט לאט טיפח את רגשותיה שלה והכווין אותם עד לנקודת השיא – בריחתה מן הבית. אם יכלכל את מעשיו בזהירות יוכלו לחיות יחד, הנערה והדיבוק, שנים רבות של חיים מלאים ומספקים, הוא הרשה לעצמו למשוך את פיה של רבקה בחיוך של סיפוק.
