עוד סתם מכתב
כשאני נושמת, אני מרגישה אותך בין נחיריי, שואפת את האויר שאת מרחפת בו. שואפת את נשמתך אל ראותיי, חזק.. לא רוצה להוציא את האויר הצלול הזה, שאת נמצאת בו. כשאני רק חושבת, אני חשה אותך בליבי. רואה אותך במוחי, בדימיון האולי קצת פרוע שלי.. מנסה לחשוב איך לעזאזל איבדתי אותך בצורה אכזרית שכזו? רוצה לדעת למה נעלמת לי.. בלי לומר ביי. אני רוצה לחבק אותך עוד פעם אחת. לומר לך שאני אוהבת אותך, ולמרות מה שעשית לעצמך.. למרות שהשארת אותי כאן, לבד, בלי אף אחד... אני אשאר נאמנה לסודות שלנו. לרגשות של שתינו. כמה אני כותבת לך, כאילו תקראי- אירוני איך אני חושבת עלייך. איך כל החברים נעלמים לי לאט לאט. החיים האלה, לוקחים בסופו של דבר את כולם- למוות. החיים האלה- לא נותנים שום דבר. סתם דופקים אותנו בסוף. קארין, למה הלכת?!?! איפה את עכשיו? אני כל כך רוצה לכעוס עלייך, על זה שהלכת... כל כך רוצה לחבק אותך כדי לחוש את החום שלך ואת התחושה המרגיעה שתמיד היית נותנת לי. לראות את החיוך המקסים שלך עוד פעם אחת. קארין, אני יושבת כאן בחדר- כותבת לך עם דמעות... תמיד כשהייתי בוכה הייתי מרימה אלייך טלפון, ואת תמיד היית מוצאת את המילים הנכונות. את העצות הטובות ביותר. ככה צריכה להתנהג החברה הכי טובה. אבל את. יום אחד, החלטת שנמאס לך מהחיים ושלחת יד בנפשך. לא חשבת עליי. לא חשבת על ההורים שלך, לא על אחותך הקטנה.. שיומיים אח"כ חגגה את יומהולדתה, בזמן השבעה... ישבה עם הדובי שלה וסיפרה לו שיש לה יומהולדת עצוב כי את לא שם. והיא תמיד אמרה לי, הילדה הקטנה עם התלתלים הזהובים, שהיא כועסת עלייך כי לא היית ביומהולדת 7 שלה. היא תמיד סיפרה לי כמה שהיא רוצה שתחזרי מהחופשה שנסעת אלייה. היא רצתה שתחזרי כבר מהמוות... את יודעת, בשבעה, אני זוכרת שאמא שלך הלכה להביא כמה בקבוקי מים לאנשים שבאו לנחם... היד שלה רעדה, וקנקן המים שאחזה ביד נשמט.. האמא השבורה שלך התיישבה על יד קנקן המים השבור גם כן, ובכתה... היא רק צרחה שהכל נעלם לה. גם הדבר הסמלי- עוד קנקן טיפשי של מים. היא בכתה, ואני הרגשתי חייבת לעזור לה. קמתי מהספה שכל כך אהבת, ניגשתי אלייה וחיבקתי אותה. הרגל שלי נפצעה. אבל לא היה אכפת לי. אפילו לא הלכתי לחבוש את הרגל המדממת שלי. כי לא כאב לי. בטח לא כמו שכאב לי כשאיבדתי אותך. כמה פיסכולוגים עברתי בשנתיים האחרונות כשלא היית איתי. גם איתם לא יכולתי לדבר. הם לא היו מבינים אותי כמוך. בחלומות הייתי רואה אותך, את הפנים הזוהרות שלך מחייכות אליי, ורציתי לגעת בך, הרגשתי שאת פה ליידי. אבל נעלמת.. בלי לומר ביי.. בלי להפרד ממני..
כשאני נושמת, אני מרגישה אותך בין נחיריי, שואפת את האויר שאת מרחפת בו. שואפת את נשמתך אל ראותיי, חזק.. לא רוצה להוציא את האויר הצלול הזה, שאת נמצאת בו. כשאני רק חושבת, אני חשה אותך בליבי. רואה אותך במוחי, בדימיון האולי קצת פרוע שלי.. מנסה לחשוב איך לעזאזל איבדתי אותך בצורה אכזרית שכזו? רוצה לדעת למה נעלמת לי.. בלי לומר ביי. אני רוצה לחבק אותך עוד פעם אחת. לומר לך שאני אוהבת אותך, ולמרות מה שעשית לעצמך.. למרות שהשארת אותי כאן, לבד, בלי אף אחד... אני אשאר נאמנה לסודות שלנו. לרגשות של שתינו. כמה אני כותבת לך, כאילו תקראי- אירוני איך אני חושבת עלייך. איך כל החברים נעלמים לי לאט לאט. החיים האלה, לוקחים בסופו של דבר את כולם- למוות. החיים האלה- לא נותנים שום דבר. סתם דופקים אותנו בסוף. קארין, למה הלכת?!?! איפה את עכשיו? אני כל כך רוצה לכעוס עלייך, על זה שהלכת... כל כך רוצה לחבק אותך כדי לחוש את החום שלך ואת התחושה המרגיעה שתמיד היית נותנת לי. לראות את החיוך המקסים שלך עוד פעם אחת. קארין, אני יושבת כאן בחדר- כותבת לך עם דמעות... תמיד כשהייתי בוכה הייתי מרימה אלייך טלפון, ואת תמיד היית מוצאת את המילים הנכונות. את העצות הטובות ביותר. ככה צריכה להתנהג החברה הכי טובה. אבל את. יום אחד, החלטת שנמאס לך מהחיים ושלחת יד בנפשך. לא חשבת עליי. לא חשבת על ההורים שלך, לא על אחותך הקטנה.. שיומיים אח"כ חגגה את יומהולדתה, בזמן השבעה... ישבה עם הדובי שלה וסיפרה לו שיש לה יומהולדת עצוב כי את לא שם. והיא תמיד אמרה לי, הילדה הקטנה עם התלתלים הזהובים, שהיא כועסת עלייך כי לא היית ביומהולדת 7 שלה. היא תמיד סיפרה לי כמה שהיא רוצה שתחזרי מהחופשה שנסעת אלייה. היא רצתה שתחזרי כבר מהמוות... את יודעת, בשבעה, אני זוכרת שאמא שלך הלכה להביא כמה בקבוקי מים לאנשים שבאו לנחם... היד שלה רעדה, וקנקן המים שאחזה ביד נשמט.. האמא השבורה שלך התיישבה על יד קנקן המים השבור גם כן, ובכתה... היא רק צרחה שהכל נעלם לה. גם הדבר הסמלי- עוד קנקן טיפשי של מים. היא בכתה, ואני הרגשתי חייבת לעזור לה. קמתי מהספה שכל כך אהבת, ניגשתי אלייה וחיבקתי אותה. הרגל שלי נפצעה. אבל לא היה אכפת לי. אפילו לא הלכתי לחבוש את הרגל המדממת שלי. כי לא כאב לי. בטח לא כמו שכאב לי כשאיבדתי אותך. כמה פיסכולוגים עברתי בשנתיים האחרונות כשלא היית איתי. גם איתם לא יכולתי לדבר. הם לא היו מבינים אותי כמוך. בחלומות הייתי רואה אותך, את הפנים הזוהרות שלך מחייכות אליי, ורציתי לגעת בך, הרגשתי שאת פה ליידי. אבל נעלמת.. בלי לומר ביי.. בלי להפרד ממני..
