עוד על הרצון - והפעם בעקבות קאנט
כל האמור להלן מושתת על ספרו הקטן של קאנט 'הנחת יסוד למטפיסיקה של המדות' בתרגומו העברי.
א. שלושה מיני יצורים
קאנט מצייר בפנינו עולם שבו קיימים יצורים שונים הנבדלים זה מזה בכוחותיהם לפעול במסגרת חוקי הטבע הנוהגים באותו עולם.
חוק = עקרון פעולה. יחס קבוע בין תנאי מציאותו של פועל לבין פעולתו.
חוק טבע = חוק הכרחי ואובייקטיבי. הכרחי – כלומר כפוי על כל הפועלים המצויים באותו טבע. אובייקטיבי - במובן זה שהוא משותף לכל הפועלים המצויים באותו טבע, ובלתי תלוי במאפייניו היחודיים של כל פועל.
שלושה מיני יצורים פועלים באותו עולם:
1. היצור הטבעי – אינו פועל ואינו מסוגל לפעול אלא על פי חוקי הטבע. יצור זה משועבד לחלוטין לחוקי הטבע.
2. היצור התבוני – יצור המסוגל לחשוב חוקי טבע, כלומר לנסח חוקים הראויים להיות חוקי טבע. חוק שכזה יקרא חוק תבוני. גם החוק התבוני הוא אובייקטיבי, והוא חל על כל בעלי התבונה שבקוסמוס, לרבות האדם התבוני אך לא רק עליו.
3. היצור הרצוני – יצור המסוגל לפעול גם על פי חוקים תבוניים, בנוסף לחוקי הטבע החלים עליו כמו על כל יצור טבעי. היצור הרצוני אמנם כפוף לחוקי הטבע מצד היותו יצור טבעי, אך אין הוא משועבד להם מכל וכל ומסוגל לפעול לא רק על פי חוקי הטבע עצמם אלא אף ,כאמור, עלפי חוקים תבוניים.
ב. אזרח של שני עולמות
כך מוצא עצמו בעל הרצון, אותו יצור רצוני, אזרח של שני עולמות: עולם הטבע מזה ועולם התבונה מזה, והרשות נתונה בידו להיענות לדרישותיו של זה או של זה.
היצור הטבעי נעדר תבונה ונעדר רצון. לעומת זה, היצור התבוני הוא גם בעל רצון, וכן להיפך. אף שהתבונה והרצון הם כוחות שונים, אי אפשר לאחד מבלעדי השני. תפקידה היחיד של התבונה הוא לחוקק לרצון חוקים תבוניים, ולפיכך אין להצדיק את קיומה אלא בקיומו של הרצון, ואילו הרצון מוכרח לחוקי התבונה על מנת לפעול על פיהם. ואכן התבונה והרצון משמשים אצל קאנט כשתי בחינות של מציאות אחת. הוא אומר: "אין הרצון אלא תבונה מעשית". "כל דבר שאפשר לו להיעשות בכלל בידי איזה יצור בעל תבונה ניתן להיחשב ג"כ כמגמה אפשרית של איזה רצון שהוא".
מהו מקומם של חוקי הטבע אצל יצור בעל רצון ותבונה? אף אם הטבע אינו שליט על בעל הרצון מכל וכל, כשם שהוא שליט על היצור הטבעי, על כל פנים פועלים כוחות הטבע גם על בעל הרצון, בדמותם של נטיות, דחפים, יצרים, תאוות ותחושות, הדוחקים באותו יצור או מושכים אותו לפעול לסיפוקם. ואולם כאמור אין בעל הרצון כפוי להיענות לכוחות אלה. ביכולתו גם להתנגד להם, ואף לפעול בניגוד להם, אם אכן החוק התבוני מורה לו לעשות כן.
ג. המוסר – החוק התבוני המוחלט
החוק התבוני עשוי להיות משני סוגים. הסוג האחד מורה לאדם מה הפעולה שעליו לנקוט בתנאי מציאות מסוימים על מנת להשיג תכלית או מטרה כלשהי. חוק זה הוא חוק מותנה. תקפותו מותנה באותה תכלית או מטרה שבעל הרצון רוצה להשיג. בהתחלף התכלית – עשוי גם החוק להשתנות.
ואולם יש גם חוק (או חוקים) תבוני שאינו מותנה בהשגת איזו מטרה. זהו חוק מוחלט (קטגורי). הוא קיים ועומד מכוח עצמו, ללא תלות באיזו מטרה החיצונית לו. חוק תבוני שכזה הוא החוק המוסרי. הרצון הנענה לחוק המוסרי הוא הדבר היחיד שניתן ליחס לו את התואר "טוב". "לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד. הרצון הטוב אינו טוב ע"י מה שהוא גורם או מצליח לעשות, לא ע"י הכשרתו להשגת איזו מטרה שהיא, כי אם טוב הוא מכוח רצייתו בלבד, כלומר כשהוא לעצמו. התועלת שבו, או אי פוריותו, אינה יכולה להוסיף על ערכו, אף לא לגרוע ממנו מאומה".
ד. אובייקטיביות וסובייקטיביות
חוקי הטבע הם אובייקטיביים, באשר הם חלים על כל היצורים הטבעיים. חוקי התבונה אף הם אובייקטיביים, באשר הם חלים על כל בעלי התבונה. ואולם בהיותו של היצור הרצוני נתון בין שני עולמות וכפוף לשתי מערכות שונות של חוקים השונות זו מזו ואפשר אף מנוגדות זו לזו, חוקי הטבע מזה וחוקי התבונה מזה, תהיה פעולתו בפועל נתונה לבחירתו הסובייקטיבית. היא סובייקטיבית במובן זה שהיא תקפה רק לו עצמו. בחירתו של זולתו עשויה ממש באותם תנאים ובאותן נסיבות להיות שונה. במידה ואותה בחירה איננה ספורדית, מקרית וחולפת אלא כפופה לעקרונות וכללים, עולה המושג בדבר העקרון הסובייקטיבי של הרציה, המכונה ע"י קאנט הכלל המעשי. זהו כלל, משום שהוא חל על כל בחירותיו המעשיות של היצור, ולא רק על בחירתו כאן ועכשיו. מצד שני הוא כלל ולא חוק, משום שהוא סובייקטיבי, היינו חל רק על בחירותיו של אותו יצור עצמו ולא על בחירותיו של יצור אחר. אם כן הכלל המעשי הסובייקטיבי של כל יצור בעל רצון שעל פיו הוא קובע מעשיו עשוי להיות שונה, ואפילו מנוגד, הן לחוק טבע אובייקטיבי החל עליו בהיותו יצור טבעי, והן לחוק תבוני אובייקטיבי החל עליו בהיותו יצור תבוני, ובסופו של דבר הוא מבטא שעטנז כלשהו בין חוקי הטבע לחוקי התבונה. שעטנז שהוא כאמור סובייקטיבי לכל יצור.
ה. רצון שכולו טוב – אלוהים.
ואולם מבין כל היצורים הרצוניים ישנו יצור אחד יחיד ומיוחד, שמטיבו – או שמא יש לומר מטבעו – שהוא בעל רצון שכולו טוב. היינו, "מעצמו, לפי מבנהו הסוביקטיבי, אין הוא יכול להיות נקבע ומונע אלא ע"י מחשבת הטוב (ז"א ע"י החוק התבוני). אם התבונה קובעת ומניעה את הרצון בהכרח, הרי פעולותיו של יצור כזה שהן מוכרות כהכרחיות מבחינה אובייקטיבית הן הכרחיות גם מבחינה סובייקטיבית. ז"א רצונו הוא יכולתו לבחור רק באותו דבר שהתבונה, בלי השתתפות הנטייה, מכירה אותו כדבר הכרחי מבחינה מעשית, כלומר כדבר טוב". יצור זה הוא האלוהים.
אם כן ניתן לומר שבעולמו של אלוהים מזדהים חוקי הטבע עם חוקי התבונה. מעמדו של החוק התבוני בעולמו של אלוהים הוא כמעמדו של חוק הטבע בעולמם של היצורים הטבעיים. זה ואלו מצייתים לחוק בהכרח.
האדם לעומת זאת הוא יצור כלאיים, אזרח של שני עולמות. הוא בעל תבונה, אך פועלות בו גם נטיות טבעיות המשפיעות אף הן על רצונו. לפיכך – בניגוד לאלוהים - אין דרכו של האדם לציית לתבונתו בהכרח. רצונו של האדם איננו רצון שכולו טוב, אלא רצון שעשוי להיות טוב אם הוא מציית לחוק התבוני, אך הוא עשוי להיות גם "לא טוב", אם הוא נענה לנטיותו ואינו מציית לחוק התבוני. ניתן לכנות רצון זה – רצון סתמי.
הדיאלקטיקה הזאת שבין חוקי הטבע מזה ושל חוקי התבונה מזה הפועלים שניהם על האדם, ובין הרצון שכולו טוב לרצון הסתמי, יוצרת את המושג המרכזי שבכל אקסיולוגיה (=תורת ערכים) – מושג החובה. על כך בפרק הבא.
כל האמור להלן מושתת על ספרו הקטן של קאנט 'הנחת יסוד למטפיסיקה של המדות' בתרגומו העברי.
א. שלושה מיני יצורים
קאנט מצייר בפנינו עולם שבו קיימים יצורים שונים הנבדלים זה מזה בכוחותיהם לפעול במסגרת חוקי הטבע הנוהגים באותו עולם.
חוק = עקרון פעולה. יחס קבוע בין תנאי מציאותו של פועל לבין פעולתו.
חוק טבע = חוק הכרחי ואובייקטיבי. הכרחי – כלומר כפוי על כל הפועלים המצויים באותו טבע. אובייקטיבי - במובן זה שהוא משותף לכל הפועלים המצויים באותו טבע, ובלתי תלוי במאפייניו היחודיים של כל פועל.
שלושה מיני יצורים פועלים באותו עולם:
1. היצור הטבעי – אינו פועל ואינו מסוגל לפעול אלא על פי חוקי הטבע. יצור זה משועבד לחלוטין לחוקי הטבע.
2. היצור התבוני – יצור המסוגל לחשוב חוקי טבע, כלומר לנסח חוקים הראויים להיות חוקי טבע. חוק שכזה יקרא חוק תבוני. גם החוק התבוני הוא אובייקטיבי, והוא חל על כל בעלי התבונה שבקוסמוס, לרבות האדם התבוני אך לא רק עליו.
3. היצור הרצוני – יצור המסוגל לפעול גם על פי חוקים תבוניים, בנוסף לחוקי הטבע החלים עליו כמו על כל יצור טבעי. היצור הרצוני אמנם כפוף לחוקי הטבע מצד היותו יצור טבעי, אך אין הוא משועבד להם מכל וכל ומסוגל לפעול לא רק על פי חוקי הטבע עצמם אלא אף ,כאמור, עלפי חוקים תבוניים.
ב. אזרח של שני עולמות
כך מוצא עצמו בעל הרצון, אותו יצור רצוני, אזרח של שני עולמות: עולם הטבע מזה ועולם התבונה מזה, והרשות נתונה בידו להיענות לדרישותיו של זה או של זה.
היצור הטבעי נעדר תבונה ונעדר רצון. לעומת זה, היצור התבוני הוא גם בעל רצון, וכן להיפך. אף שהתבונה והרצון הם כוחות שונים, אי אפשר לאחד מבלעדי השני. תפקידה היחיד של התבונה הוא לחוקק לרצון חוקים תבוניים, ולפיכך אין להצדיק את קיומה אלא בקיומו של הרצון, ואילו הרצון מוכרח לחוקי התבונה על מנת לפעול על פיהם. ואכן התבונה והרצון משמשים אצל קאנט כשתי בחינות של מציאות אחת. הוא אומר: "אין הרצון אלא תבונה מעשית". "כל דבר שאפשר לו להיעשות בכלל בידי איזה יצור בעל תבונה ניתן להיחשב ג"כ כמגמה אפשרית של איזה רצון שהוא".
מהו מקומם של חוקי הטבע אצל יצור בעל רצון ותבונה? אף אם הטבע אינו שליט על בעל הרצון מכל וכל, כשם שהוא שליט על היצור הטבעי, על כל פנים פועלים כוחות הטבע גם על בעל הרצון, בדמותם של נטיות, דחפים, יצרים, תאוות ותחושות, הדוחקים באותו יצור או מושכים אותו לפעול לסיפוקם. ואולם כאמור אין בעל הרצון כפוי להיענות לכוחות אלה. ביכולתו גם להתנגד להם, ואף לפעול בניגוד להם, אם אכן החוק התבוני מורה לו לעשות כן.
ג. המוסר – החוק התבוני המוחלט
החוק התבוני עשוי להיות משני סוגים. הסוג האחד מורה לאדם מה הפעולה שעליו לנקוט בתנאי מציאות מסוימים על מנת להשיג תכלית או מטרה כלשהי. חוק זה הוא חוק מותנה. תקפותו מותנה באותה תכלית או מטרה שבעל הרצון רוצה להשיג. בהתחלף התכלית – עשוי גם החוק להשתנות.
ואולם יש גם חוק (או חוקים) תבוני שאינו מותנה בהשגת איזו מטרה. זהו חוק מוחלט (קטגורי). הוא קיים ועומד מכוח עצמו, ללא תלות באיזו מטרה החיצונית לו. חוק תבוני שכזה הוא החוק המוסרי. הרצון הנענה לחוק המוסרי הוא הדבר היחיד שניתן ליחס לו את התואר "טוב". "לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד. הרצון הטוב אינו טוב ע"י מה שהוא גורם או מצליח לעשות, לא ע"י הכשרתו להשגת איזו מטרה שהיא, כי אם טוב הוא מכוח רצייתו בלבד, כלומר כשהוא לעצמו. התועלת שבו, או אי פוריותו, אינה יכולה להוסיף על ערכו, אף לא לגרוע ממנו מאומה".
ד. אובייקטיביות וסובייקטיביות
חוקי הטבע הם אובייקטיביים, באשר הם חלים על כל היצורים הטבעיים. חוקי התבונה אף הם אובייקטיביים, באשר הם חלים על כל בעלי התבונה. ואולם בהיותו של היצור הרצוני נתון בין שני עולמות וכפוף לשתי מערכות שונות של חוקים השונות זו מזו ואפשר אף מנוגדות זו לזו, חוקי הטבע מזה וחוקי התבונה מזה, תהיה פעולתו בפועל נתונה לבחירתו הסובייקטיבית. היא סובייקטיבית במובן זה שהיא תקפה רק לו עצמו. בחירתו של זולתו עשויה ממש באותם תנאים ובאותן נסיבות להיות שונה. במידה ואותה בחירה איננה ספורדית, מקרית וחולפת אלא כפופה לעקרונות וכללים, עולה המושג בדבר העקרון הסובייקטיבי של הרציה, המכונה ע"י קאנט הכלל המעשי. זהו כלל, משום שהוא חל על כל בחירותיו המעשיות של היצור, ולא רק על בחירתו כאן ועכשיו. מצד שני הוא כלל ולא חוק, משום שהוא סובייקטיבי, היינו חל רק על בחירותיו של אותו יצור עצמו ולא על בחירותיו של יצור אחר. אם כן הכלל המעשי הסובייקטיבי של כל יצור בעל רצון שעל פיו הוא קובע מעשיו עשוי להיות שונה, ואפילו מנוגד, הן לחוק טבע אובייקטיבי החל עליו בהיותו יצור טבעי, והן לחוק תבוני אובייקטיבי החל עליו בהיותו יצור תבוני, ובסופו של דבר הוא מבטא שעטנז כלשהו בין חוקי הטבע לחוקי התבונה. שעטנז שהוא כאמור סובייקטיבי לכל יצור.
ה. רצון שכולו טוב – אלוהים.
ואולם מבין כל היצורים הרצוניים ישנו יצור אחד יחיד ומיוחד, שמטיבו – או שמא יש לומר מטבעו – שהוא בעל רצון שכולו טוב. היינו, "מעצמו, לפי מבנהו הסוביקטיבי, אין הוא יכול להיות נקבע ומונע אלא ע"י מחשבת הטוב (ז"א ע"י החוק התבוני). אם התבונה קובעת ומניעה את הרצון בהכרח, הרי פעולותיו של יצור כזה שהן מוכרות כהכרחיות מבחינה אובייקטיבית הן הכרחיות גם מבחינה סובייקטיבית. ז"א רצונו הוא יכולתו לבחור רק באותו דבר שהתבונה, בלי השתתפות הנטייה, מכירה אותו כדבר הכרחי מבחינה מעשית, כלומר כדבר טוב". יצור זה הוא האלוהים.
אם כן ניתן לומר שבעולמו של אלוהים מזדהים חוקי הטבע עם חוקי התבונה. מעמדו של החוק התבוני בעולמו של אלוהים הוא כמעמדו של חוק הטבע בעולמם של היצורים הטבעיים. זה ואלו מצייתים לחוק בהכרח.
האדם לעומת זאת הוא יצור כלאיים, אזרח של שני עולמות. הוא בעל תבונה, אך פועלות בו גם נטיות טבעיות המשפיעות אף הן על רצונו. לפיכך – בניגוד לאלוהים - אין דרכו של האדם לציית לתבונתו בהכרח. רצונו של האדם איננו רצון שכולו טוב, אלא רצון שעשוי להיות טוב אם הוא מציית לחוק התבוני, אך הוא עשוי להיות גם "לא טוב", אם הוא נענה לנטיותו ואינו מציית לחוק התבוני. ניתן לכנות רצון זה – רצון סתמי.
הדיאלקטיקה הזאת שבין חוקי הטבע מזה ושל חוקי התבונה מזה הפועלים שניהם על האדם, ובין הרצון שכולו טוב לרצון הסתמי, יוצרת את המושג המרכזי שבכל אקסיולוגיה (=תורת ערכים) – מושג החובה. על כך בפרק הבא.