חיים פרידמן1
New member
עוד על מדע מודרני, אמפריציזם קנטיאני, האתיקה שלו, וליבוביץ'
מהו ה בין המדע העתיק למדע המודרני?
אני רואה חפץ בצבע אדום. בא אריסטו ואומר: אתה רואה נכון. החפץ נושא את המקרה הצבע האדום. איך זה? למה הקיר לבן והפרח אדום? פשוט מאוד! הקיר לבן כי הוא קיר וקיר הוא לבן (הצבע הלבן נספח לצורת הקיר) והפרח אדום בגלל שהוא פרח מסוג שושנה ושושנה היא אדומה. המדע המודרני ואומר לי: החפץ הוא חסר צבע. אתה רואה צבע בגלל שיש כאן אור והאור חוזר אליך בנוסחה מסוימת.
אני נע לכיוון הקיר שהוא כמובן עומד במקום אחד "כמו קיר" ונתקע בו. אומר לי אריסטו: בטח נתקעת! הקיר עומד ואתה זז לכיוונו ונתקע בו! המדע המודרני אומר לי: לא נגעת ולא נתקעת בכלום. סך הכול פעלו כוחות דחייה מהקיר לראש שלך. בכלל, הקיר לא עומד. יש כאן תנועה מאוד מהירה.
קר לי. אמר לי אריסטו: בטח! יש רוח. רוח היא קרה! המדע המודרני אומר לי: האוויר בחוץ לא קר. הוא פשוט נע מאוד לאט. חם לך? כי האוויר זז מהר (מה אתה מדבר? בחום הכול עומד!).
במילה אחת: אין קשר בין המציאות לבין איך שאתה חווה אותה.
וזו כל הביקורת של קאנט על רגל אחת שהוא הפילוסוף של המדע המודרני. המדע המודרני לא היה מסוגל להגיע למה שהגיע אלמלא הניח את ההפרדה בין המציאות עצמה לאיך שאנו חווים אותה.
אם את המציאות עצמה אנחנו לא תופסים, במה מתעסק המדע? מה אנחנו כן יודעים? המדע המודרני מתעסק בתנאים לכך שאנחנו נחווה דברים מסוימים. את התנאים לכך שנראה צבע אדום, לכך שניתקע בקיר ולכך שיהיה לנו חם או קר.
האמפריציזם הקנטיאני אינו טוען אם כן שהניסיון הוא הדרך להכרת המציאות, אלא טוען שהניסיון הוא המושא היחיד של ההכרה המדעית.
קאנט בכל אופן עושה מאמץ להציל את הפילוסופיה ובראש ובראשונה את האתיקה. "התבונה המעשית".
האתיקה מבוססת על היות האדם בעל רצון חופשי. בהיות האדם שונה מכל מה סביבו שבהינתן X בא בהכרח Y. אומר קאנט: הדטרמיניזם שייך לחשיבה המדעית. התנסותך במשהו כפופה לסיבתיות. זה לא קשור למציאות עצמה. הרצון יכול להיות ללא סיבה. במילים אחרות: לא נכון שבהינתן X בא אחריו בהכרח Y. בהינתן X בהכרח תחווה Y. אבל הרצון לא כפוף לזה.
וכאן הבן שואל: וכי הרצון אינו חוויה? ובמילים אחרות: במה "זכה" הרצון להיות באותו עולם מופלא של הדברים לעצמם? במה שונה חווית הרצון מכל חוויה אחרת?
על כך יענה קאנט שהרצון אינו משהו שהתבונה קולטת "מבחוץ" אלא מתוך עצמה. כיוון שקאנט זיהה בין התבונה החופשית לתבונה הקולטת רשמים מבחוץ הרי שהוא הפך את התבונה לתכלית. הווי אמר את האדם בעל התבונה. הווי אומר את האדם בעל הכושר לקלוט רשמים אלה מבחוץ ולהכיר את תנאיהם.
וכאן יש לשאול: האם יכולת הקליטה של האדם את הרשמים מבחוץ אכן קשורה להיותו חווה את עצמו כבעל רצון חופשי? האם החופש הוא אכן של התבונה הקולטת או שהיא נחלת האדם שהוא גם בעל תבונה? הרי אם ייחסנו את ההכרח לא לדברים לכשעצמם אלא ליכולת האדם לחוותם, הרי שמדובר בהכרחיות שנושאה הוא האדם! כיצד קיימת זהות בין אותו אדם הקולט רשמים מבחוץ לאדם החופשי לפעול כרצונו?
וזו השאלה של ליבוביץ' ולמעשה פירכתו על הפתרון של קאנט לבעיית הרצון החופשי וממילא גם על האתיקה שלו.
מכאן שהאדם נושא שני סוגי הכרה שאין ביניהם קשר. האחת חופשית "רשות היחיד של ההכרה" והאחת כפויה "רשות הרבים שלה". אין שום היגיון בלקחת את כל אזרחי "רשות הרבים של ההכרה האנושית" ולהופכם למושא האתיקה השייכת לרשות היחיד של ההכרה.
עתה נחזור לאתיקה. ונשאל "מהו הדבר בעל הערך"? הווי אומר: "מהו הדבר הראוי להיות מושאו של הרצון החופשי"?
ל' היה עונה: פשוט שאל את הרצון שלך מהו רוצה.
אבל אני מאותם אנשים שיודעים שהם בהכרח רוצים אבל שואלים את עצמם מה לרצות. מובן שלא מה כדאי לרצות שהרי נשאלת השאלה כדאי לאיזו מטרה. אלא מהי המטרה הראויה לאותו רצון. אנחנו יודעים מה לא. כל הדברים ששייכים לאותו עולם לא חופשי הכפוף לסיבתיות. כל הכרה הכפופה להכרח מנוגדת במהותה לרצוננו החופשי.
מה לגבי הכרת רצוננו עצמו? זהו הפתרון הברסלבי.
אלא שיש להבחין בין הרצון כחוויה לחופש הפעולה.
האם אנו חופשיים לפעול כרצוננו? החופש שלנו הוא יחסי. אנו חופשיים לבחור פעולה מבין מספר פעולות הנתונים לאפשרותנו. אנחנו גם אנוסים לפעול. גם את החופש המוחלט אנחנו לא מכירים. אי תלות בכלום.
מהו ה בין המדע העתיק למדע המודרני?
אני רואה חפץ בצבע אדום. בא אריסטו ואומר: אתה רואה נכון. החפץ נושא את המקרה הצבע האדום. איך זה? למה הקיר לבן והפרח אדום? פשוט מאוד! הקיר לבן כי הוא קיר וקיר הוא לבן (הצבע הלבן נספח לצורת הקיר) והפרח אדום בגלל שהוא פרח מסוג שושנה ושושנה היא אדומה. המדע המודרני ואומר לי: החפץ הוא חסר צבע. אתה רואה צבע בגלל שיש כאן אור והאור חוזר אליך בנוסחה מסוימת.
אני נע לכיוון הקיר שהוא כמובן עומד במקום אחד "כמו קיר" ונתקע בו. אומר לי אריסטו: בטח נתקעת! הקיר עומד ואתה זז לכיוונו ונתקע בו! המדע המודרני אומר לי: לא נגעת ולא נתקעת בכלום. סך הכול פעלו כוחות דחייה מהקיר לראש שלך. בכלל, הקיר לא עומד. יש כאן תנועה מאוד מהירה.
קר לי. אמר לי אריסטו: בטח! יש רוח. רוח היא קרה! המדע המודרני אומר לי: האוויר בחוץ לא קר. הוא פשוט נע מאוד לאט. חם לך? כי האוויר זז מהר (מה אתה מדבר? בחום הכול עומד!).
במילה אחת: אין קשר בין המציאות לבין איך שאתה חווה אותה.
וזו כל הביקורת של קאנט על רגל אחת שהוא הפילוסוף של המדע המודרני. המדע המודרני לא היה מסוגל להגיע למה שהגיע אלמלא הניח את ההפרדה בין המציאות עצמה לאיך שאנו חווים אותה.
אם את המציאות עצמה אנחנו לא תופסים, במה מתעסק המדע? מה אנחנו כן יודעים? המדע המודרני מתעסק בתנאים לכך שאנחנו נחווה דברים מסוימים. את התנאים לכך שנראה צבע אדום, לכך שניתקע בקיר ולכך שיהיה לנו חם או קר.
האמפריציזם הקנטיאני אינו טוען אם כן שהניסיון הוא הדרך להכרת המציאות, אלא טוען שהניסיון הוא המושא היחיד של ההכרה המדעית.
קאנט בכל אופן עושה מאמץ להציל את הפילוסופיה ובראש ובראשונה את האתיקה. "התבונה המעשית".
האתיקה מבוססת על היות האדם בעל רצון חופשי. בהיות האדם שונה מכל מה סביבו שבהינתן X בא בהכרח Y. אומר קאנט: הדטרמיניזם שייך לחשיבה המדעית. התנסותך במשהו כפופה לסיבתיות. זה לא קשור למציאות עצמה. הרצון יכול להיות ללא סיבה. במילים אחרות: לא נכון שבהינתן X בא אחריו בהכרח Y. בהינתן X בהכרח תחווה Y. אבל הרצון לא כפוף לזה.
וכאן הבן שואל: וכי הרצון אינו חוויה? ובמילים אחרות: במה "זכה" הרצון להיות באותו עולם מופלא של הדברים לעצמם? במה שונה חווית הרצון מכל חוויה אחרת?
על כך יענה קאנט שהרצון אינו משהו שהתבונה קולטת "מבחוץ" אלא מתוך עצמה. כיוון שקאנט זיהה בין התבונה החופשית לתבונה הקולטת רשמים מבחוץ הרי שהוא הפך את התבונה לתכלית. הווי אמר את האדם בעל התבונה. הווי אומר את האדם בעל הכושר לקלוט רשמים אלה מבחוץ ולהכיר את תנאיהם.
וכאן יש לשאול: האם יכולת הקליטה של האדם את הרשמים מבחוץ אכן קשורה להיותו חווה את עצמו כבעל רצון חופשי? האם החופש הוא אכן של התבונה הקולטת או שהיא נחלת האדם שהוא גם בעל תבונה? הרי אם ייחסנו את ההכרח לא לדברים לכשעצמם אלא ליכולת האדם לחוותם, הרי שמדובר בהכרחיות שנושאה הוא האדם! כיצד קיימת זהות בין אותו אדם הקולט רשמים מבחוץ לאדם החופשי לפעול כרצונו?
וזו השאלה של ליבוביץ' ולמעשה פירכתו על הפתרון של קאנט לבעיית הרצון החופשי וממילא גם על האתיקה שלו.
מכאן שהאדם נושא שני סוגי הכרה שאין ביניהם קשר. האחת חופשית "רשות היחיד של ההכרה" והאחת כפויה "רשות הרבים שלה". אין שום היגיון בלקחת את כל אזרחי "רשות הרבים של ההכרה האנושית" ולהופכם למושא האתיקה השייכת לרשות היחיד של ההכרה.
עתה נחזור לאתיקה. ונשאל "מהו הדבר בעל הערך"? הווי אומר: "מהו הדבר הראוי להיות מושאו של הרצון החופשי"?
ל' היה עונה: פשוט שאל את הרצון שלך מהו רוצה.
אבל אני מאותם אנשים שיודעים שהם בהכרח רוצים אבל שואלים את עצמם מה לרצות. מובן שלא מה כדאי לרצות שהרי נשאלת השאלה כדאי לאיזו מטרה. אלא מהי המטרה הראויה לאותו רצון. אנחנו יודעים מה לא. כל הדברים ששייכים לאותו עולם לא חופשי הכפוף לסיבתיות. כל הכרה הכפופה להכרח מנוגדת במהותה לרצוננו החופשי.
מה לגבי הכרת רצוננו עצמו? זהו הפתרון הברסלבי.
אלא שיש להבחין בין הרצון כחוויה לחופש הפעולה.
האם אנו חופשיים לפעול כרצוננו? החופש שלנו הוא יחסי. אנו חופשיים לבחור פעולה מבין מספר פעולות הנתונים לאפשרותנו. אנחנו גם אנוסים לפעול. גם את החופש המוחלט אנחנו לא מכירים. אי תלות בכלום.
