חיים פרידמן1
New member
עוד על מקצוענות התורה. פרק לג
פרק לג. ובזה השלמתי את הבאת האמונה בה' וההליכה בדרכיו לעניין הנחשב ונאמר באותיות ותיבות, ביאור הכרח הכוונה ומהות הכוונה, וביאור עיקרים כלליים הנוגעים למצוות התורה. ונותר עתה לבאר כל פרטי המצוות לכלל בני אדם ולבני ישראל מתוך הכללים והכללים מתוך הכלל הגדול של האמונה בה' שביארתי. וביארתי הקושי שבדבר בהקדמה. והנה כבר התבאר בפרק י"ג שחיובנו במצוות הוא בגלל כוונת המצווה בהם לשם ה' בלבד. וכן העניין בהלכה. שבכל עניין שאפשר לומר בו דבר והפכו מצד המצווה עצמה, הרי אין להכריע לצד מסוים אלא מפאת כוונת הפוסק לצד זה לשם שמיים בלבד. אך, בהלכה, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. כי כל דעה שנאמרה לשם שמיים היא דבר ה' כמו שביארתי. ושוב נותרנו נבוכים בפסיקה. וכבר כתבתי שנכתבו ספרי פסק רבים וביארתי תועלת כולם. וכוונת כל המחברים להועיל לנו במעשה המצוות היא ודאי לשם שמיים ודברי כולם דברי אלוהים חיים. ואין הבחירה באחד מהם אלא מצד התועלת. ובכל ספר יש תועלת שאין בזולתו. והגם שכוונתי לקבץ התועלות כולם עדיין צריך אני להכריע בפסק. ואחזור למשל שהמשלתי בפרק י"ג שהציע אחד האחים שיתקבצו כלל האחים אצל הוריהם ונחלקו האחים בדעתם בזמן ההתקבצות. הנה יתחייב לקבל את ההצעה שתועיל ביותר לכוונה. וכן בהלכה עלינו לקבל את סמכות הפוסק שקבלתו תועיל ביותר לכוונת ה' במצוות. והנה הגם שיש תועלת גדולה מאוד בביאור גדרי ההלכה, הרי שיכול אדם להתייגע בעצמו ולמצוא את הכללים מתוך הפרטים. גם תועלת הרב מלאדי בכוונת המצוות כבר ביארתי שאינה הכוונה השלימה. אבל רבנו הרמב"ם הועיל תועלת הכרחית מאוד לכוונת ה' במצוות. כי הוא קבע להלכה יסודות לתורה. ובלעדי יסודות אלו מטרת התורה בסכנה גדולה. כי כבר ביארתי בהקדמה שעל ידי אמנות הוויכוח שבתלמוד יכול האדם לפסוק הלכה כרצונו. ולא בהכרח שיתכוון לשם ה'. ומצאת אמנים באמנות התלמוד שפסקו ששלטון מדינת ישראל בארץ ישראל היא הגדולה במצוות. ואמנים אחרים פסקו שהמתנגד לחיוב לפרנס את לומדי התורה והפיכת מצוות תלמוד תורה שבידי המאמין אין תכליתה אלא קיום המצווה, אבל הם הפכוה לפרנסה והגנה על מדינת ישראל, ופסקו שהמתנגד לזה בכלל אפיקורס. ופסקו שחיוב להצביע למפלגותיהם המבקשות בכוח המדינה שיפרנסום והופכות את התורה לאמצעי. והחרימו אנשים צדיקים על כפירתם בספר הזוהר שמבואר באריכות בספר מלחמות ה' לרבנו יחיא אלקאפח זצ"ל שהוא קורא לעבודת אל זולת הפועל העצמי בלבד. אלא עבודת נשמת קצר האפיים וייחודו בזוגתו. והסכימו לספר אמונת ה' שכתב שאין עבודה לפועל העצמי בלבד כי הוא לא מושג אלא למחייה את קצר האפיים שדרכיו מושגים וניתן להפעילו. כל זה מחמת שאין גדולתם אלא באמנות התלמוד אבל בידיעת ה' הם בורים גדולים. וכל זה מחמת שבדעתם אין ידיעת התורה אלא ידיעת התלמוד. וידיעת התלמוד כלי בידם לעשות בו כרצונם. אבל רבנו הרמב"ם כתב בראשונה הלכות יסודי התורה. למרות שאין דבריו שם מהתלמוד. והשמיט בכוונה כל הוויכוחים שבתלמוד. כי הייתה כוונתו ללמדנו שאין יסוד התורה הוויכוח שבתלמוד בו יוכל לעשות כל אחד כרצונו, אלא יסוד התורה ידיעת ה' ייחודו אהבתו ויראתו. וביאר בפתיחת הלכות עבודה זרה מהי עבודה זרה מה שלא בא מהתלמוד. ולכן הסכימו אמני התלמוד לספר המסית ומדיח לעבודה זרה. ומפני כוונה זו שהיא הכרחית למטרת התורה מתחייב שנקבל חיבורו כספר ההלכה המחייב.
פרק לג. ובזה השלמתי את הבאת האמונה בה' וההליכה בדרכיו לעניין הנחשב ונאמר באותיות ותיבות, ביאור הכרח הכוונה ומהות הכוונה, וביאור עיקרים כלליים הנוגעים למצוות התורה. ונותר עתה לבאר כל פרטי המצוות לכלל בני אדם ולבני ישראל מתוך הכללים והכללים מתוך הכלל הגדול של האמונה בה' שביארתי. וביארתי הקושי שבדבר בהקדמה. והנה כבר התבאר בפרק י"ג שחיובנו במצוות הוא בגלל כוונת המצווה בהם לשם ה' בלבד. וכן העניין בהלכה. שבכל עניין שאפשר לומר בו דבר והפכו מצד המצווה עצמה, הרי אין להכריע לצד מסוים אלא מפאת כוונת הפוסק לצד זה לשם שמיים בלבד. אך, בהלכה, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. כי כל דעה שנאמרה לשם שמיים היא דבר ה' כמו שביארתי. ושוב נותרנו נבוכים בפסיקה. וכבר כתבתי שנכתבו ספרי פסק רבים וביארתי תועלת כולם. וכוונת כל המחברים להועיל לנו במעשה המצוות היא ודאי לשם שמיים ודברי כולם דברי אלוהים חיים. ואין הבחירה באחד מהם אלא מצד התועלת. ובכל ספר יש תועלת שאין בזולתו. והגם שכוונתי לקבץ התועלות כולם עדיין צריך אני להכריע בפסק. ואחזור למשל שהמשלתי בפרק י"ג שהציע אחד האחים שיתקבצו כלל האחים אצל הוריהם ונחלקו האחים בדעתם בזמן ההתקבצות. הנה יתחייב לקבל את ההצעה שתועיל ביותר לכוונה. וכן בהלכה עלינו לקבל את סמכות הפוסק שקבלתו תועיל ביותר לכוונת ה' במצוות. והנה הגם שיש תועלת גדולה מאוד בביאור גדרי ההלכה, הרי שיכול אדם להתייגע בעצמו ולמצוא את הכללים מתוך הפרטים. גם תועלת הרב מלאדי בכוונת המצוות כבר ביארתי שאינה הכוונה השלימה. אבל רבנו הרמב"ם הועיל תועלת הכרחית מאוד לכוונת ה' במצוות. כי הוא קבע להלכה יסודות לתורה. ובלעדי יסודות אלו מטרת התורה בסכנה גדולה. כי כבר ביארתי בהקדמה שעל ידי אמנות הוויכוח שבתלמוד יכול האדם לפסוק הלכה כרצונו. ולא בהכרח שיתכוון לשם ה'. ומצאת אמנים באמנות התלמוד שפסקו ששלטון מדינת ישראל בארץ ישראל היא הגדולה במצוות. ואמנים אחרים פסקו שהמתנגד לחיוב לפרנס את לומדי התורה והפיכת מצוות תלמוד תורה שבידי המאמין אין תכליתה אלא קיום המצווה, אבל הם הפכוה לפרנסה והגנה על מדינת ישראל, ופסקו שהמתנגד לזה בכלל אפיקורס. ופסקו שחיוב להצביע למפלגותיהם המבקשות בכוח המדינה שיפרנסום והופכות את התורה לאמצעי. והחרימו אנשים צדיקים על כפירתם בספר הזוהר שמבואר באריכות בספר מלחמות ה' לרבנו יחיא אלקאפח זצ"ל שהוא קורא לעבודת אל זולת הפועל העצמי בלבד. אלא עבודת נשמת קצר האפיים וייחודו בזוגתו. והסכימו לספר אמונת ה' שכתב שאין עבודה לפועל העצמי בלבד כי הוא לא מושג אלא למחייה את קצר האפיים שדרכיו מושגים וניתן להפעילו. כל זה מחמת שאין גדולתם אלא באמנות התלמוד אבל בידיעת ה' הם בורים גדולים. וכל זה מחמת שבדעתם אין ידיעת התורה אלא ידיעת התלמוד. וידיעת התלמוד כלי בידם לעשות בו כרצונם. אבל רבנו הרמב"ם כתב בראשונה הלכות יסודי התורה. למרות שאין דבריו שם מהתלמוד. והשמיט בכוונה כל הוויכוחים שבתלמוד. כי הייתה כוונתו ללמדנו שאין יסוד התורה הוויכוח שבתלמוד בו יוכל לעשות כל אחד כרצונו, אלא יסוד התורה ידיעת ה' ייחודו אהבתו ויראתו. וביאר בפתיחת הלכות עבודה זרה מהי עבודה זרה מה שלא בא מהתלמוד. ולכן הסכימו אמני התלמוד לספר המסית ומדיח לעבודה זרה. ומפני כוונה זו שהיא הכרחית למטרת התורה מתחייב שנקבל חיבורו כספר ההלכה המחייב.