עוד ערב חג אחד

[מיכל@בר]

עוד ערב חג אחד

ואני חושבת על האנשים היקרים שכאן, איך הולך אצלכם? והילי, יושבת בחדר אוכל עם עוד שלושה כסאות מיותמים לידה... ורויטל, איך מרגישה אחרי האזכרה... וסגרירי כזה, וקריר, וגעגועים... אין קץ געגועים...

 

[amore]

מיכל,מיכל,מיכל....... ../images/Emo23.gif ו ../images/Emo24.gif

כאשר אני רואה את הלוגו של שמך, יורד עלי רוגע והרגשה טובה של,מה שלא יהיה,תמיד יש גיבוי נפשי במקום שנקרא שכול ואובדן ואני מרגיש צורך לכתוב לך על רגשות התודה שמציפים אותי אבל קצרה ידי מלכתוב כל כך הרבה. אז אסתפק בתודה AMORE

 

[מיכל@בר]

תודה לך, יקר, על המילים החמות האלה

מחמם לב אתה...

 

[עדנה, אמא של אייל]

עוד חג ושבת ומועדים ונופלים וקמים..

סדר העולם ממחזר את עצמו, בין ימים נוראים לימים אחרים. ולכל מישהו שכאן, יש כיסא מיותם, שתופס נפח אין סופי בריק המוחשי. אז חושבת לעצמי. שלכל מי שיש את מי לחבק, שיזדרז לעשות זאת..... וגם קצת חיבוק לכיסא המיותם. ובכלל חיבוקי ערב חג וסתיו לכל מי שעובר וגם לזה שלא שב.

 

[הלן...אמא של אמיר]

גם אני מצטרפת לחיבוקים - חג שמח

 

[BooBee]

היה בסדר, דווקא

לא יודעת. הגיעו הרבה אנשים, מהמשפחה בעיקר. גם חברים וחברות שלי הגיעו. אבל אף אחד מהחברים שלה לא הגיע, ואמא התעצבנה נורא. אבל זה לא שהם שכחו. דיברתי עם חלקם. אמא של אחד מהם חטפה התקף לב בלילה ואחת נמצאת באילת והיו כמה שלא איתרנו. אבל אני יודעת שב"שנה" הם יגיעו. זה היה הרי כל הויכוח עם אמא שלי, בשביל מה צריך אזכרה של 11 חודש. בשנה הם יגיעו. וגם אם לא, אז לא. לי זה לא משנה. בקושי בכיתי, האמת. קצת דמעות. אחותי הקטנה בכתה על כתפיי ברגע שחיבקתי אותה. זה מדהים, שרק אצלי היא בוכה. רק לחבק אותה ופתאום כל הקולות האלה של הבכי והכאב. אחי הקטן לא מצא את עצמו כל כך בבית הקברות, פתאום באמצע הדיבורים של הרב, התחיל לדבר איתי על מחשבים. אז ביקשתי ממנו יפה שנדחה את השיחה הזו לאחר כך. לא חיבקתי ונישקתי את מי שלא התחשק לי. אמרתי שלום, חצי חיוך מעוך והמשכתי לשבת עם אלה שהיו איתי בכל החודשים האלה. לא רק אלה שמגיעים אחת לשנה. מצד אחד אני אומרת יפה מאוד שהגיעו, באמת תודה, מצד שני גם אם לא היו מגיעים לא הייתי מרגישה בחסרונם. אני לא אמא שלי שעושה רשימות מי בא ומי לא. היה לחץ בבית אחרי שכולם הלכו. הלכתי לישון מאוחר נורא, אחרי שיחה עם אמא, שעוד פעם אמרה זה וזו לא הגיעו וזה לא בסדר, כמה התקשרתי ואמרו שיגיעו ובסוף לא באו. אמרתי לה אמא, די, לא יעזור לך להתעצבן, במקום להשקיע אנרגיות באלה שלא באו, תתמקדי באלה שכן הגיעו. הלכנו לישון בשתיים בערך. נורא רציתי להכנס לכאן, אבל המחשב של אבא שלי די דפוק לאחרונה. אז מקודם התקנתי את המודם מחדש ועשיתי קצת תיקונים והנה אני כאן עכשיו. אתמול אבא שלי העיר לי הערה מגעילה, אני יכולה להבין את הלחץ ואת הרגישות, אבל זה היה לא במקום והתחלתי לבכות וכבר ארזתי את כל התיק והחלטתי לחזור לבית שלי, לפני שהחג יכנס ויגמרו לי האוטובוסים. אחותי ביקשה שאשאר. ביקשה ביקשה ביקשה. נשארתי. אני מחכה עכשיו שיהיה כבר שמונה בערב, שאוכל לחזור לבית שלי. הם כמו זומבים, בני המשפחה שלי, זה עצוב בעיניי. זה גם היה ככה באזכרה. כל אחד בצד אחר של הקבר, עומד לבד. לא עמדנו ביחד. ככה זה כבר הרבה זמן, העמידה העצמאית הזו. ככה זה היה גם כל החג. כל אחד דואג לעצמו, יושב עם עצמו, זה במחשב וזאת עם הטלויזיה וזה עם הדברים והמשחקים שלו. לא ביחד. ואני כותבת לכם את החיים שלי. ושואלת האם גם ככה זה אצלכם? כל אחד מתרחק לו לצד? זה בסדר בכלל? כל אחד עצמאי בשטח. ושטח גדול יש כאן, אפשר לבלות יום שלם באישזהו מקום בבית ולא להיתקל במישהו נוסף. פעם היו ארבעה חדרי שינה למעלה, כולם עם הבלאגן והדברים. עכשיו יש רק שניים שמתפקדים ככאלה. החדר שלי נהיה מחסן, החדר שלה נשאר מסודר. לפעמים בלילה ישנים בו, נגיד אם יש אורחים. הבית פתאום גדול מידי. גדול מידי בשביל ארבעה אנשים שגרים בו בקביעות ואחת שמגיעה מידי פעם לבקר. בערב אני אחזור לבית שלי. למוסיקה שלי, לספרים, למיטה. לשקט שלי. רויטל.

 

[עדנה, אמא של אייל]

רויטל, תודה שכתבת .

"החדר שלי נהיה מחסן, החדר שלה נשאר מסודר" ולימדת אותי משהו חשוב שטעון בדיקה מחודשת. והולכת לסדר את החדר של אלה שבחיים, שלפעמים מבקרים.... ואם אפשר אז באיזו דרך מחשבתית,גם כבר מסדרת את החדר שלך. תודה יקרה על השיעור החשוב וצר לי שככה לך.

 

[אחת מהצד]

את כבר אחרי זה בובי

ונשארת בחיים.. הנתק הזה שאת מתארת, מזכיר לי את מה ש-sad כל הזמן אומרת. כל כך עצוב שדווקא במקום שאפשר היה לתמוך אחד בשני יש כזה ניכור. וכל אחד מתמודד לבד. תחבקי הרבה את אחותך. אולי לפחות אתן תהיינה ביחד. אז מה? אפשר להתחיל קצת לנשום? שנצא לסיבוב פאבים מחר?

 

[הלן...אמא של אמיר]

רויטל יקרה

שמחה ששיתפת אותנו. אחרי אסון כזה גדול, קורה אצל הרבה משפחות שכל אחד מתחפר לתוך עצמו. כל אחד עם הכאב שלו. יקח זמן וגם במשפחה שלך לאט לאט יתחילו לגשש האחד כלפי השני, ויהיה יותר נעים ופחות תחושה של אי נעימות. אני אומרת לך זאת מנסיוני האישי. בשנה ראשונה כל אחד כאב את שלו. היום, אחרי שש וחצי שנים ההרגשה באזכרות שונה לחלוטין. שולחת לך חיבוק יקרה אחת.

 

[עזרה@ראשונה]

קוראים לזה עיצוב-פנים, בובי,

לפעמים בית מלא מדי - נראה לך ריק, עובדה שאת רוצה לברוח אל הבית הריק שלך - והוא דווקא נראה לך מלא. כשנמצאים על הפנים, ועצוב, נו את בוודאי כבר מזהה את המרחק הקטן בין שתי המשמעויות הנובעות מאותו ע.צ.ב. עצמו. במילה אחרת: עצבים. ולפעמים יש גם הפרעות אקוסטיות אצל האנשים בימים קשים כאלה, גם צלילים צורמים הם רק גלים, ואז הכי מומלץ לפעול לפי מה שנהוג לפעול כשמגיע אליך גל מסוג אחר: גל של מים בים. לא רק שאסור לנסות להתמודד מולו - אלא להיפך: צריך לצלול יותר עמוק, עד שיעבור מעלייך. כמה נכון מה שסיפרת, שכעת הכי חשוב רק השקט. למזלך, הסערה כבר מאחורייך.