עוד פוסט הפעם לדיון איתכם

[נתנאל6589881]

עוד פוסט הפעם לדיון איתכם

האוטיסט כיצור הדדי מטבעו צמא לקבלה ככל שהוא צמא לקבלה כך מתנים לו אותה יותר בתפישה נורמטיבית כדאי שיתאם את עצמו לסביבה לרקע השגור של
התא המשפחתי עד לרמה הכי גבוה ש החברה לחוקים הכי נוקשים .
לכן ה3וטיסט במאבק יומי בין להיות האני לבין האחר אצלו התנודה כה מדיוקת שכל שברת רצף זה נתק מעצמו
ואז תופעות כנו קרסיה אקלוליה כואבת פגעיה עצמית ו
אף מוות לכן ראוי לתת לאוטיזט את המקום שלו ויותר נכון לתת לו אפשרות להיות דממה אין רואים לבד בעולמו לכן הכי שטוף בעולמנו לכן אין להיות בועה הבועה
היא הקן החברתי משפחתי הלא מתאימה
ככל שהגישה תהיא יותר פתוחה ככהה גם האוטיסט יפתח , ןהיה יותר מתקשר הבעיה היא לא הפרעת תקשורת אלא קצר תקשורתי סבבתי לא אשמת האוטיסט בעוד
האוטיסט רוצה לדברר
את עצמו במרחב הוא נחסם כי תוי דיבורו שונה אז הוא מתכנס בתוך עצמו הפתרון הוא או להתרחק מסביבה מאיימת שבעיני זה מאוד נכון אם כי מאוד קשה
למצוא סביבה כזו או לנסות לעשות הדברות
ולדון על כך עם הנט אני מנסה לעשות כך כבר למעלה משנה כאן בנתיים יש הענות השאלה עד כמה הגישה האוטסטית תשבור
את גישת הטיפולים והנירמול כי זה סותר .
לכן הגישה שלי היא לתת מקום לאוטיסט להתבטא לתת לו מקום ואז הוא היה עצמאי לגמרי ואדם פשוט אדם .

 

[arana1]

זה קשור גם לשאלת ההתמודדות שעלתה כאן

מה לעשות עם ילד בן 21 שלא רוצה לתפקד ורק מסתגר כל היום במחשב,
כי מהי פתיחות בכלל, זו השאלה, מה ההבדל בין רגישיות שונות לסביבה, ולחברה, ההסבר להבדל הזה יחשוף גם את טבע הקשיים ואולי פתרונות והזדמנויות.

בגדול, בערך, ניתן לומר שהאוטיסט, בניגוד די קיצוני לנורמה ולמוסכמותיה, אוהב,בני אדם ובכלל, עובדה זו מציבה אותו כל הזמן במצב מאוד קשה מול החברה ופרטיה הדבקים במוסכמות ובשפה ובמבט המנציח אלימות ושנאה מהסוג שלכן גם מקבע כפל שפה וביטוי שזר מאוד למהותו וזהותו של האוטיסט (הקשוב ויכול לכפל ביטוי מסוג אחר, אפילו מורכב ועמוק יותר).

כשאדם מוצא את עצמו במצב שבו המרחב בינו לזולתו נפער כתהום, מכאיבה ומייסרת כל הזמן, מטבע הדברים היא יסתגר, יתנתק, יחפש לחיות את הסימולטיבי (משחקים וזה) במקום את הממשי ( במידה מסויימת בשביל אדם כזה הסימולטיבי די זהה לממשי, וגם זה קשור לנטיה להדדי) .

אז בית אקשטיין והוסטלים ממש לא פותרים שום דבר, אפילו להפך, הם רק מנציחים את הרוע, אלא מה מראית העין, שזה מה שחשוב במצב של אלימות כמוסכמה היחידה, כמו גם ההזדמנות המאוד חשובה להתרחק מהמשפחה, יכולה להיות משמעותית מעט, אולי.

אבל כמו שנתי מתאר וידוע לכל מי שרגיש ולו מעט אבדן הפרטיות המוחלט במקומות האלה לא מסתדר ואפילו סותר לרגישות האולטימטיבית של האוטיסט למרחב הבין אישי,
אז אם מחפשים "חוץ" אפשרי לאוטיסט לא יזיק לנסות לברר את קיומו גם דרך הנסיון לברר למה החוץ הנוכחי הוא כל כך סיוטי לאדם, שבניגוד כמעט מוחלט לאדם הנורמטיבי, אוהב.

אני יודע שזה נשמע בוטה ולא הוגן ומרתיע ומרגיז אבל האמת חשובה, אי אפשר לקדם פתרונות דרך התעלמות ממנה

 

[חרסינה משורינת]

לא נראה לי שזה דווקא בוטה ולא הוגן ומרגיז

אלא שאני לפחות שותפה לתחושה של "שאלות" -
שאין ממש מוצא כרגע שאפשר לדבר עליו .
כי נניח אנחנו מדברים על זה שאולי דווקא כדי לאדם להתרחק ממשפחתו כי היא זו שהכי כובלת אותו למשהו שפוגע בו מאוד, מנגד הוא לא יכול פשוט להתרחק ולחיות ברחוב (או שהוא יכול אבל אני לא הייתי שולחת את הילד שלי להסתובב ככה כי הייתי דואגת לו)-
אבל בכל המקומות האלה מטעמי תקציב, זמן , אפשרויות יש מקומות שלא "מכבדים" פרטיות - ואפשר אולי לערוך בהם שינוי מבני אבל כרגע אתה נתקע בין הפח לפחת.

נניח במקרה של ילד שמשחק במחשב ואתה חושש שלא תהיה לו דרך לדאוג לעצמו - כי בת'כלס בוא לא נהפוך את ההורים שמושפעים כמו ילדיהם מהמערך
שנוצר בסביבה (שזה הדבר הכי נורא כל הקטע הזה של רשע ומרושע לא קיים - זה "הבנאליות הבלתי נסבלת של הרוע" -אין פה ממש אשמים) לאשמים -
הם שונים מילדיהם אבל יש לנו ילד וגם זוג הורים שכל אחד הוא יצור שונה אבל כל אחד לפחות רוצה בטובת האחר וזה מאוד מייסר. אז הורה שמפחד על הילד שלו הוא לא מרושע, הוא קרוע וילד שלא יכול למצוא פתרון כי צריך הרבה יותר מהמקובל והמקובל הוא שחונק אותו הוא לא כפוי טובה הוא כלוא.
אז אנחנו תקועים בסיטואציה בה כולם מפסידים כי הדאגה שהוא יהיה קצת יותר בטוח בעולמו ולא יקרה לו דבר רע , ויהיה מי שיאהב וידאג לו אם לא הוא עצמו היא לחלוטין לגיטימית.

ובגלל זה ת'כלס צריך למצוא מצב ביינים כרגע שחופף -
כי אם לא הוסטל, אם לא ניסיון בכל זאת למצוא דרך בה הוא יכול איכשהו להטמע בצורה שתאפשר לו מרחב תמרון ועדין מקום שבו הוא לא יקרוס ... מה לעשות?.
בגלל זה אני כן מעריכה פתרונות כאלה כמו שאנשים מנסים להציע כאן -
הרשימות והכל, אני כן חושבת שצריך לנסות לפתח סובלנות חדשה ולהאמין בכיוון כזה, אני כן חושבת שצריך שאנשים מכאן אם יש להם מושג קלוש על סיכוי לעזור לאחרים - ינסו , ואני כן מעריכה שכתבת שלפחות בהוסטלים יש אפשרות שיהיה משהו משמעותי במעט.
אני כמובן גם חושבת שצריך להנגיש או לנסות לגרום להורים לראות במשחקי מחשב למשל סוג של גישה לפתרון לא קונבציונאלי שמאפשר...

אבל זה תהליך קשה ומייסר.
אז הדרך להדדיות עוברת בהבנה שאין "רשע" לטעמי ובהבנה הראשונית שכפל השפה משני הצדדים-
גורם ל "כשאדם מוצא את עצמו במצב שבו המרחב בינו לזולתו נפער כתהום, מכאיבה ומייסרת כל הזמן"
וכן , לדעתי גם מהצד שאתה מתאר תחת הקטגוריה "נ"ט" יש תהום ואפילו היסטריה - היא פשוט מגובה ממסדית אז היא נראית פחות מפוחדת , מפותלת ונזעמת ממה שהיא . צריך גם להבין את זה ולנסות להלך על חבל דק מעל תהום כדי לגשר,
בין זה לזה - לחבר את כל האפשרויות בלהראות אחרת קצת.
זה לא אומר מה שנדמה - זה מצריך מהלך מאוד מדויק,
ולפעמים לחלק מהאנשים כמוך למשל זה אומר להמנע מאחרים,
(כל אחד והדרך שלו) - אבל עדין ,
ועדין אם כבר נוגעים בהדדיות זו האמונה שלי לניסיון להיות הדדיים גם לכאב אפילו הופכי של אחר.

אגב, עוד בהקשר הזה אני לא חושבת שמבינים נכון את עניין המרחק, הזמן , המחשבה לעצמך והעיבוד- גם דרך משחק מחשב למשל,
זה מאוד חיוני. הרבה פעמים אנשים נפגעים מעצם הרצון שלהם "לשיחה" -
הם באו לדבר, להקשיב, להיות , להכיל אבל כל המילים האלה מתמוגגות בדקה שעולים הצרכים שלהם או של אחר והזעם שלו, הרגש שלו , משהו שאתה לא מוכן לו ומשבשים את ההקשבה. אז לדעתי במקום להניח שהרצון יפתור הכל-
אפשר אחרת, אי אפשר הרי להכין את עצמך להיות קשוב בכל מחיר-
אפשר מה שכן לנסות לקחת את הזמן ולנסות לקלוט את הזווית והמקום של אחר- להתנסות בעולמו. זה לא מבטיח שתגיע למשהו מולו או שלא תפטור אותו כעוד מטרד... זה כן יכול לסייע להבין קצת פחות במיידי מעומק הצרות, הרגשות וכובד המשא שלך דברים ולכן הייתי חושבת שינסו יותר לכבד את הצורך בלבד הלכאורה סותר חברותיות\אינטואיציה חברתית של אנשים.

חוץ מזה אין דבר כזה נ"ט או אוטיסט- יש בני אדם .
ואהבתי את אחת ההורים בקבוצה בפייסבוק שהילדה שלה מאובחנת-
שמרגע שהיא נולדה היא למדה והתפתחה להיות גם אוטיסטית-
זאת אומרת זה לא לסתור שיש שוני , אולי אפילו ביולוגי מאוד לדברים אבל זה אל אומר שאין בזה משהו גם מהראיה האישית
(ולא תמיד חייבים להבין הכל כדי לסייע- אפשר גם להניח לדברים , לאנשים ולהאמין בהם מבלי להבין כל רגע ורגע מחייהם - וזה מה שרובנו עושים עם כל בני האדם סביבנו אפילו תוייגנו אס או נ"ט בעצמנו )

 

[arana1]

אין, ויש

ברור שיש רק בני אדם, אלא שההפרדה לא"ס ונ"ט, הגם שמשקפת בחלקה הגדול תפישות וערכים הכי שליליים, משקפת גם אמת מסויימת, כי עובדה שלפחות כרגע ובעבר מתקיים ומתרחש לו פער הכופה מרחק בלתי נסגר,
אז כדאי לקחת גם את זה בחשבון

משחקי מחשב זה דווקא בדיוק הפתרון ביניים שאת מציעה, ולא במקרה הם מתרחשים במרחב שמשתנה דרך מהפכת המידע, כי סוג יחסי המרחק והקירבה שהם מציעים ומאפשרים דומה יותר לאינטגרציה טובה ומדוייקת יותר בין הגוף והנפש, בין החלומי למציאותי, בין החומר והרוח.

זה עולם שנשען על דימויים הדדיים, פעילים, מה שהיה דומם בעבר הוא חי כרגע, זו תמונה אקטיבית, וככה אוטיסטים חשים את העולם, כתמונה אקטיבית, ובגלל זה הרגישות שלהם לא מובנת לנ"ט שעדיין תקועים בשלב שבו תמונה מזוהה עם פסיביות (שאגב זה גם הכי קושר למיניות שונה)

 

[חרסינה משורינת]

למה זה קושר למיניות שונה?

 

[arana1]

כי

יחסי מרחק קירבה, רפלקטיבי ומיידי, שמשקפים יחס שונה בין האקטיבי לפסיבי, בין התמונה למילה, ויחסים אלה הם הבסיס לזהות המגדרית

 

[חרסינה משורינת]

את זה הבנתי , גם את הרעיון של פסיבי ואקטיבי

אבל לא הבנתי מה מייצג היום את הגברי ומה את הנשי -
כשמדובר ביחס פסיבי לתמונה או ביחס אקטיבי לתמונה-
מי נשי מי גברי ?
ואם כל אחד מהם בצורה מסוימת פסיבי לתמונה או אקטיבי ביחס לתמונה-
איך זה מתבטא?

...

 

[arana1]

זהו שההפרדה הזאת התפוררה

מהרגע שאנשים חשים תמונה כאקטיבית, כמו אוטיסטים למשל שבגלל זה רגישותם לקשר עין לא מובנת לפוץ הנורמטיבי, הגבול בין הנשי לגברי זז למקום שבו לא ניתן לדבר על יצוג מין ומגדר דרך הפרדה לפסיבי ואקטיבי, אובייקטיבי וסובייקטיבי, מה שגם מתבטא בהענות לצורך במהלכים פמיניסטים למשל.

היצוג, הנראות, מתפתחת דרך הצורך בשפה שונה, שלא מבוססת על דיכוטומיות מיושנות, אז אין שום טעם בשאלה שלך אלא אם היא מנסה לברר את השורשים המהותניים לתנועה מהבסיס הלאה,
במקרה זה ברור שהכל כרוך סביב הזיהוי של התמונתי עם הפסיבי (לכן תהיי יפה ותסתמי) ומכאן גם מעמדה המסורתי של האשה כנחות אקדמית, תעסוקתית,פוליטית ובכלל.

הגברי, מסורתית, הוא אקטיבי אבל לא תמונתי, שזו הסיבה לאלימות כבסיס מהותי לקבוצה החברתית, וגם בגלל זה אין מצב שאוטיסטים ישתלבו בה, שכל זה כרוך ביחס בין האתי לאסתטי, בין מיניות כפונקציה בלבד לכזאת שמבטאת גם יצירתיות משמעותית, ובצורה שקושרת אותה מהפכנית מאוד לאהבה

 

[נתנאל6589881]

ולמה אני מאקלל כל הזמן

כל מיני דברים מכל מיני טקסטים ועל השפה שלי כמעת היא צטטות או אקלוליה פראית ? מה דעתך על היבט הזה היום אקללתי המשך שעות דברים שלי ושל אחרים הלכתי מצד לצד ואקללתי למה כך ?

 

[חרסינה משורינת]

יכולות להיות כל מיני סיבות

יכול להיות שכמו שאריה רשם אתה מרגיש מאוד את "התנועה" סביבך (תמונה אקטיבית ולא פסיבית) וזז איתה - ולכן הדיבור משקף מצד אחד את התנועה של העצמי בתוך חלל , אולי נותן לו טעם ודגש , אולי שומר על יציבות -
(חזרה מבטיחה שיש דבר אחד יציב וקבוע) . אולי אתה מחבר סוג של "מקצב" \"לחן" לעולם.

יכול להיות שדחוס לך מאוד ואתה משחרר את זה.

יכול להיות שאתה אדם מאוד חברתי וגלוי ולכן משתף את סביבותיך במחשבות שלך.

אוסיף הערה שלדעתי קשורה למצבך שהבחנתי בה בכתיבה שלך בימים האחרונים בפורום. תיארת מצוקה ממה שאמר לך אחד המטפלים -
והתחלת להדגיש בצורה שבדרך כלל אתה לא מרבה בה את האבחנות שלך וכמה אתה דומה "לתווית" שנתנו לך- כלומר התחלת לראות את מצבך דרך העיינים של המטפל. להבנתי זה משקף את ההזדהות העמוקה שלך עם מה שנאמר לך ועליך ועם המבט של אדם אחר.

יכול להיות גם שאתה מבטא זהות עם השקפה , מבט או מחשבה-
למשל אם אתה מאקלל דברים של דה וינצ'י זה ודאי משקף את ההזדהות העמוקה שאתה רוחש לאדם ולהישגיו.

תוכל לנסות לחשוב על סיבות בעצמך ולהשלים לפי מה שנראה לך מתאים ורלבנטי.

 

[נתנאל6589881]

כן את מדייקת כאן

אני חוזר על דבריטם שאני מעריף או אוהב כל מיני שירים של בודלר, פאוסט כל מיני טקסטים , או מונלוגים שלי , או חקוים ,בעיני זה פשוט גורם לי להנאה , בנוגע להתמקות באחר כן זה גם נכון ,אני מתעקם ,ומשנה את עצמי על פי הסביבה לטוב ולרע ,למשל אני מושפע מאוטסטים בתעסוקה ומתנהג כמוהם ז,ה מאפיין מאוד אוטסטי .
&nbsp
בנוגע לחברתי אין לי מושג בעייני אני נע בחלל, מי שושמע שומע זה לא באמת משנה לי לרוב, וגם לא מתייחסים לזה ממש, רק באופן מאוד מוזר ולי זה לא משנה כלל המבטים ,מבטים בי מדבר לעצמי ואני ממשיך .

 

[חרסינה משורינת]

תודה.

השאלה נוגעת לזיהוי הדיכוטומיות המקובלות כדי להשוות אותם "לבסיס" חדש שמאפשר תנועה (או היעדרו למעשה...) .
חשבתי על זה וכל ניסיון לקרוא את התגובות שלך דומה מאוד למשחק הזה :
https://www.youtube.com/watch?v=6Ps_cugb5ig

 

[נתנאל6589881]

אלה יש לי שאלה

את מאקללת ? את אוהבת את זה ? אם נגיד אני יתחיל לאקלל לך טקסטים שאת רוצה לדבר את תכעסי עלי ? על בן אדם כזה ? כי אבא לא טוב לו עם זה מה לעשות ?

 

[חרסינה משורינת]

כשאני במתח אני נוטה לחזור על מילים\משפטים

או כשאני מאוד מתרגשת
(שני הצדדים של אותה מטבע) .
אני לא יודעת אם אני אוהבת את זה,
אבל אם אדם חש צורך לבטא את עצמו ככה אתייחס לזה כסוג של "שיחה" בפני עצמה- למשל זה מעביר "דגש" מסוים לגבי תחושה או מחשבה של אדם.
אני לא אכעס אלא אחכה שתסיים את שלך , אם זה יקח הרבה זמן אז כנראה שאתרכז במשהו אחר ביינתים .

לא יודעת מה עליך לעשות עם אביך ,
במקומך הייתי פשוט הולכת וחוזרת כשסיימתי ואני יכולה להמשיך בשיחה.
הוא לא ממש צריך להיות "חלק" ממה שהוא לא אוהב וזה לא אמור לעניין אותו.

 

[arana1]

יכול להיות

כשזה קורה יותר גם כשבעצם האדם מוקף ומותקף בציפיה מאוד עזה ומיידית לתגובה שלא מותירה לו שהות לעצמו ואז הוא פשוט מקפיץ משפטים כראי חסר תודעה של סביבתו וחווייתו

 

[חרסינה משורינת]

אז הקטטוניה שלך מאנשים היא אקולליה בעצם?

 

[arana1]

ההפך

 

[נתנאל6589881]

כן נכון אבל הוא מנסה לאלץ אותי לשתוק

כדאי לא לעשות לו בושות מתעצבן עלי , וכו אבל לי זה לא ממש מזיז אני ממשיך בשלי ,הבעיה בללכת ממני זה שאני עוקב אחרי הבן אדם ומאקלל לידו ,אצלי זה לא מחרדה לפעמים כן, זתם אני רגיל ככה ,אוהב את זה ,מעביר תזמן אונהב לאקלל טקסטים שקראתי