עוד שאלה קשה אם אפשר.
אני איבדתי תינוק, בן שנה, בינואר שעבר. תינוק שידענו שיש סיכוי טוב שהוא לא יתגבר על תחלואי הפגות. אפשר לומר שהספדנו אותו מרגע לידה. באופן מודע ובלתי מודע, אני לא מפסיקה לחקור את הרגשות שלי..שתי וערב...כל הזמן. האם הייתי אמורה להקשר אליו? הרי לא יכולתי להימנע וגם לא יכולתי להפסיק להתאהב בו..וגם לקוות שהוא יישאר איתנו. האם היה עדיף שזה יקרה מוקדם או מאוחר? האם היה כדאי להמשיך להילחם, נגד כל הסיכויים? ואני ממשיכה לחפור בעצמי, אם היה קורה משו לאחד ילדי הבוגרים ולא לעילאי
...מה היה כואב לי יותר? לאבד אותו שבקושי מלאו לו שנה? או לאבד את הילדים שאני כבר מכירה..והם גדולים....זה בכלל פייר לשאול כאלו שאלות? הרי חו"ח שלא אאלץ לעשות כזו בחירה. האם בכלל זה היה צודק מצידי להילחם על ללדת עוד ילד? כאשר ידעתי שמצבי הגופני הוא רעוע? ( הרי התחלתי טיפולים כימותרפיים לאחר הלידה שלו) האם גרמתי נזק נפשי וכאב מיותר לכל משפחתי בהתעקשות שלי לעוד ילד? האם היה עדיף לעילאי להיוולד? ולהיות כלכך דומה לאחיו הקטן? ועוד משהו, אנו לא מדברים עליו בבית, בכלל, בעלי הסתגר ולא מוכן להתמודד עם הנושא. מבחינתו זה פרק שהוא לא רוצה לדבר עליו. שמח שאני נשארתי בחיים וזהו. שמח שבעצם עילאי לא ממש סבל מכאב גופני..אלא עבר כמו מלאך לעולם אחר...עולם תמים של בני שנה. הילדים, מדברים עליו רק בשמחה..ולא ליד ההורים שלא מסוגלים להתמודד. אנחנו..לא מדברים.
אני איבדתי תינוק, בן שנה, בינואר שעבר. תינוק שידענו שיש סיכוי טוב שהוא לא יתגבר על תחלואי הפגות. אפשר לומר שהספדנו אותו מרגע לידה. באופן מודע ובלתי מודע, אני לא מפסיקה לחקור את הרגשות שלי..שתי וערב...כל הזמן. האם הייתי אמורה להקשר אליו? הרי לא יכולתי להימנע וגם לא יכולתי להפסיק להתאהב בו..וגם לקוות שהוא יישאר איתנו. האם היה עדיף שזה יקרה מוקדם או מאוחר? האם היה כדאי להמשיך להילחם, נגד כל הסיכויים? ואני ממשיכה לחפור בעצמי, אם היה קורה משו לאחד ילדי הבוגרים ולא לעילאי
