מתוך שיעור: תולדות הלשון העברית
של ד"ר חיים כהן, אוניברסיטת תל אביב. ____________________________________________________________________ העברית היונקת מן הערבית ומושפעת ממנה באופן חזק מאד. עברית זו מתפתחת בעקבות מה שקורה ליהודים, שרב קהילותיהם יושבות תחת שלטון האסלאם. כ-200 שנה לאחר שיהודים נמצאים תחת שלטון זה (במאה ה-9), היהודים עוברים לכתיבה בערבית וזונחים את העברית והארמית, בכל התחומים – הלכה, תנ"ך, דקדוק, ונושאי חול. כלומר בעוד שבתחום הפיוט והשירה העברית נשארת, לעומת זאת בפרוזה הערבית כובשת את מקומה של העברית. למשל: ר' סעדיה הגאון שכתב ספר דקדוק על השפה העברית בערבית, וכן את המילון הראשון לעברית המקראית כתב בערבית, ספרי שו"ת ופילוסופיה בערבית. כך גם הרמב"ם – מורה נבוכים, פירושו למשנה וספרי רפואה בערבית. פרט לספר 'משנה תורה' שנכתב בעברית. ר' יהודה הלוי כתב את 'הכוזרי' בערבית. ספר הדקדוק הגדול של ר' יונה אבן-ג'נאח 'הרקמה' נכתב בערבית. 'ספר השורשים' נכתב בערבית ועוד ועוד. החל מאמצע המאה ה-12 התחילה תנועה של תרגום חיבורים אלו לעברית עבור קהילות אשכנז. הצורך התעורר בעיקר לאחר גזירות קנ"א, כשקהילות בספרד נאלצו לברוח לדרום צרפת, כי האסלאם ניסה לכפות את האסלאם על היהדות (תופעה נדירה). זה מה שהביא למפגש בין יהודים דוברי ערבית ליהודים שאינם דוברי ערבית. באותו זמן דווקא הנוצרים בדרום צרפת היו סובלנים כלפי היהודים, והיהודים בדרום צרפת מצאו עניין במדע הכתוב בערבית שהגיע מספרד. באותו זמן רוב המדע בעולם, לא רק של היהודים היה כתוב ערבית, וזה עניין את יהודי דרום צרפת. ואז כאמור החלה תנועה של תרגום ערבית מהספרות היהודית העניפה ואף מהספרות הכללית. המתרגמים הידועים ביותר הם 'התיבונים' – יהודה ושמואל אבן-תיבון אשר תרגמו את 'חובות הלבבות' של ר' בחיי בן פקודה. במהלך 250 שנה תורגמו כ-1000 חיבורים על-ידי כ-160 מתרגמים שונים, שבאף שפה אחרת לא נכתבו כל כך הרבה חיבורים במהלך תקופה זו. העברית של המתרגמים היא מיוחדת – זו עברית שאינה סוטה מכללי הדקדוק העברי, ולמרות זאת יש בה 'זרות', כי היא מעין עברית כתובה בצורה ערבית, בעיקר מבחינת מבנה המשפט ואוצר המלים, אשר הם ערביים. למתרגמים עמדה בעיה בעיקר תחום תרגום החיבורים המדעיים, כי נזקקו לאוצר מילים אשר לא היה קיים בעברית, ולכן נוצרו מילים חדשות אשר חלק מהן נשארו עד היום. למשל - כאשר היתה חסרה מילה לקחו את המילה בעברית, שקלו אותה במשקל העברי המקביל והכניסו אותה לעברית. דוגמאות: אפק שהפכה לאופק בעברית, וכן מרכז שהפכה ל'מרכז', קטר הפכה ל'קוטר'. דרך נוספת לשאול מילים מערבית – תרגום שאילה – לא נשאלת המילה, אלא משאילים משמעות של מילה בערבית למילה עברית קיימת. דוגמא: 'תנועה' – במשמעות הראשונית בעברית זה קשור ל'לנוע'. המילה המקבילה בערבית נקראת 'חרכה' וזה בערבית גם vowel, למינוח בלשני זה אין מילה בעברית במאה ה-12, ולכן נוספה למילה 'תנועה' בעברית משמעות נוספת והיא vowel. המילה 'קיבוץ' – משמעותה המקורית היתה 'איסוף' – בערבית זה צ'מּה, אלא שבערבית זה גם התנועה הידועה צ'מה, וכך קיבלה התנועה קיבוץ את שמה. כך למשל המילה 'שב' בעברית הינה 'עאד' בערבית שזה גם נהיה, נהפך, ולכן הם תרגמו את 'עאד' כשב גם כשזה היה במשמעות של נהיה (אפילו שהיתה בעברית מילה מקבילה, מתוך הצמדות לתרגום המילולי לא שינו זאת) דרך נוספת הינו תרגום צורן – למשל בעברית יש צורן הפשטה Xות. בערבית הצורן הוא Xיה. למשל 'כיפיה' הפך להיות 'איכות'. 'כמיה' הפך להיות 'כמות'. ניתן לראות מכל דוגמאות אלו כיצד נתעשר אוצר המילים העברי כתוצאה מעבודת המתרגמים הללו, ולכן הפכה לשון זו להיות חלק מהסגנון העברי, והחלה להיכתב ספרות עברית מקורית הכתובה בסגנון זה, גם על-ידי אנשים אשר לא ידעו כלל ערבית. כתבו פילוסופיה בסגנון זה, על אף שלא ידעו ערבית, למשל הרלב"ג שחי בדרום צרפת בראשית המאה ה-14, ולא ידע ערבית, והיו חיבורי פילוסופיה רבים שנכתבו בסגנון זה, והוא הכיר את הסגנון הזה ודבק בו, וכן הרמב"ם שכתב את ספר ההלכה 'משנה תורה' בעברית והקפיד על כתיבת הכל בעברית של לשון חז"ל, בספר הראשון – 'ספר המדע' – הכניס שיירים של סגנון פילוסופי ערבי, לדוגמא: המשפט הראשון בספר – 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא'. הביטוי 'מצוי ראשון' הינו תרגום מערבית של 'מוג'וד אול'ת ויותר מכך התרגום 'יש שם' הינו שאילה של סגנון ערבי 'הנאכ'.
כמו שדקדקן כתב, יש משמעות מקורית ויש משמעות שנוספה מאוחר יותר. בדרך כלל העברית השאילה משמעות נוספת מלעז. אפשר לראות את זה באופן בולט במושגי מחשב: עכבר, רשת.
