עוד שאלת פליידייט

[משל333]

עוד שאלת פליידייט

באופן עקרוני אני לא מרשה מסכים כשבאים אלינו לשחק. כשהילדים הולכים לבתים של אחרים אין לי התנגדות, שיעשו מה ששם מרשים, ובדר"כ יוצא שהם משחקים הרבה במסכים שם.
מה שקורה זה שהחבר הטוב של בני הצעיר, בגילאים הנמוכים של ELEMENTARY, התחיל להביא איתו אייפאד לפליידייטס אצלנו בבית. אז אני אומרת שאני מרשה לא יותר מ- 30 דקות, ולקראת סוף הפליידייט, ואז כל 10 דקות הם באים ושואלים אם אפשר ולמעשה לא משחקים ונהנים אלא בעיקר מנסים להעביר את הזמן עד לאייפד. כשניסיתי פעם אחת להביא להם בהתחלה לחצי שעה, היה קשה להם מאוד להפסיק ושאר הפליידייט לווה בתחינות להרשות עוד.

אני שוקלת לבקש מהאמא להפסיק לשלוח את האייפאד עם הבן שלה, אבל מצד שני אני מתחילה לחשוב שאולי אני זאת שמגבילה מדי את הילדים שלי? זקוקה לעיצות.

 

[alphadelta]

מסכימה איתך

אני מאמינה שהמסכים לוקחים זמן מאינטראקציה חברתית. ולא, לשחק יחד בשני מסכים שונים, אפילו אותו משחק לא ממש נחשב. אין אותה התפתחות שפתית, לימוד פתירת קונפליקטים ועוד ועוד. הנה רעיון: לסכם עם הילדון הפרטי איזה משחקים אפשר לשחק עם החבר. לגו? פזל? טינקר טויז? גיבורי על? אפיית עוגיות? מה שבא. מבחינת הבנת זמן הנה מה שעבד אצלינו כשהיו קטנים והיו צריכים לחכות לשעה מסויימת: אם הילד לא יודע לקרוא שעון ( שכחתי מה גילו) לסמן על שעון אנלוגי עם מדבקות. למשל, אם הילד בא בשעה 15:30 ובשעה 17:00 אפשר זמן מסכים, לשים מדבקה אחת ( למשל צהובה) ליד 12 ואחת ליד 5 ( למשל אדומה) ולהגיד שהמחוג הגדול על המדבקה הצהובה והקטן על האדומה אז הזמן לשחק על האיפאד. כך זה מונע את השאלות ומלמד סבלנות, עצמאות קריאת שעון , ובעיקר לא לנג׳ס לאמא...

 

[Boston Guy]

אנחנו חיים בעשור השני של המאה ה 21.

הילדים של היום חיים בעולם שונה לחלוטין מהעולם שבו אנחנו גדלנו - אי אז באלף הקודם לספירה.
אם זה מוצא חן בעינינו או לא - העולם לא נשאר באותו מקום.
אנשים - וזה כולל גם ילדים בגילאי בית ספר יסודי - חיים בעולם מתוקשר ומתוקשב.

חזרתי בנהיגה מקנדה לארה"ב בסוף השבוע שעבר - ועברתי דרך אזורי המגורים של ה"איימיש" (המנוניטים) ב UPSTATE NEW YORK. הם עדיין מתניידים בכירכרות שחורות רתומות לסוסים, לובשים בגדים בלי כפתורים (כפתורים זה "VANITY", והמונוניטים מצווים להיות צנועים), והבתים שלהם מוארים בעששיות נפט - כי חשמל זה מודרני, ומודרני זה רע.

מבחינת הילדים שלנו (ומבחינת העולם שמסביב) אין הבדל בינינו לבין אנשי האיימיש כשאנחנו כופים על הילדים לשחק "כמו שאנחנו שיחקנו בגילם".

 

[alphadelta]

אז ככה

חולקת על דעתך. דבר ראשון לא משל333 ולא אני דיברנו על שלילת כלל המשחקים האלקטרוניים. אלא הגבלה.אלה לא חייבים להיות אותם משחקים. אבל המשחקים שבהן יש אינטראקציה שאינה דרך מסך מלמדים המון כישורים חשובים. תוך כדי משחק פותרים קונפליקטים, לומדים איך להתנהג במצבים חברתיים ועוד המון. על המסך לא מפתחים אותה מוטוריקה גסה שמפתחים בבנית מגדל קוביות / בכידרור/ בטיפוס. לא מפתחים את הדמיון כמו שמפתחים ב״ בא נדמיין שאני דב ואתה צב״ ולהביע את זה באופן פיזי. גם המוטוריקה העדינה של בניה בלגו לא מתפתחת אותו דבר אפילו שמשחקי האיפאד יש המון מוטוריקה עדינה. זה כמו ללמד על חוש הריח דרך הטלויזיה. יש המון יתרונות בטלויזיה , באייפוד ובשאר האלקטרונים למינהם. אבל הכל שאלה של מינון.

 

[Boston Guy]

קיבעון מחשבתי

מה שכתבת מקביל ל "כדורגל מודרני זה לא אותו דבר כמו כדור הסמרטוטים שאבותינו תפרו לבד", "קוביות לא מפתחות את המוטוריקה כמו משחק באבנים שאספנו בוואדי" ו "מה הקישקוש הזה של לגו - תנו לילד חישוק ומקל ושיצא לגלגל אותו ברחוב"...

הלוואי שהייתה לי המוטוריקה שהילדים מפגינים על הקונטרולרים של משחקי הוידאו שלהם - הם מפגינים שם מיומנות, קואורדינציה ומהירות תגובה של טייסי קרב... המשחקים המודרניים מלמדים אותם להתמודד עם קצבי קליטת מידע ויזואלי שאנחנו לעולם לא נצליח להסתגל אליהם, ולפתח HAND-EYE COORDINATION ששום לגו בעולם לא יתן להם.

ואת מדברת על פתרון בעיות? הבן שלי שיחק בגיל 10 ב QUESTS שבהם הוא התמודד עם חידות הגיון, איסטרטגיה, פתרון קונפליקטים... ואני עמדתי לא פעם עם פה פעור כשעקבתי אחרי תהליך הלימוד שלו את המשחק.

רוב ההורים שוללים ומגבילים את המשחקים האלקטרוניים למיניהם כי הם פשוט לא מבינים אותם - ומרגישים חסרי אונים בגלל זה. הם פשוט מנסים לכפות על הילד "להיות בתוך מעטפת ההבנה שלהם" - לשחק במשחקים שהם מכירים...

 

[alphadelta]

כנראה לא הסברתי טוב , אנסה שוב

אין רע באלקטרוני. אבל זה בא על חשבון משהו אחר. ולכן אני חושבת שבתור הורים עלינו לשים גבולות. אני בתחום החינוך, ופוגשת ילדים בני 3 שלא יודעים לטפס ובני שנתיים שלא יודעים מה לעשות כששמים מולם פלסטלינה. לא כי יש אתגר נפשי או פיזי, פשוט כי הם לא חשופים לזה. בני 7 שלא יודעים מה לעשות כשיש עוד ילד בחדר אבל אין מסך.

ועם כל הכבוד לאיפאד, שלושת המימדים של לגו חשובים לילד. לתפוס משהו של שלושה מימדים ולבנות איתו מפתח משהו אחר במוח ממשחק על טאבלטים. אבל זה דיון ארוך מדי. ולא תשובה למשל 333

ומה דעתך על זה:
https://www.psychologytoday.com/blo...creentime-is-making-kids-moody-crazy-and-lazy

 

[משל333]

אבל אתה צודק בדוגמאות שלך

למשל, בהחלט עדיף שילד ישחק לא רק בלגו אלא גם בחישוק ומקל ברחוב, או הוקי רחוב, או תופסת או מחבואים בחוץ, כל דבר שיגרום לו להיות בפעילות באויר הצח.
ובהחלט עדיף שגם ילכלך את הידים באיסוף אבנים בוואדי ולא ישחק בסטריליות בקוביות.
אין לי בעיה שהילדים ישחקו במשחקים שאני לא מכירה. ובכלל, גם בתקופתי היו משחקי וידאו (מי אמר פקמן ואטארי ואפילו game'n'watch). ההבדל הוא במינון. לא לכל ילד היה game'n'watch, וגם כשהיה, מדובר היה במשחק אחד בודד. כמה כבר אפשר היה לשבת לשחק בזה? שבועיים רצוף בלי הפסקה , ואחר זה המינון פחת בצורה דרסטית. באטארי היו הרבה משחקים, אבל רק מעט שבאמת שווים, ולא לכולם היה. וכאמור לאחר זמן ההתלהבות יורדת.
המשחקים של היום הם ממכרים לחלוטין. הכל בהישג יד, כל הזמן בכל מקום, הגרפיקה נהדרת ומזמינה, המשחקים מתוחכמים ויש עוד ועוד רמות קושי שצריך לפצח כדי לעבור לשלב הבא, ויש אינסוף משחקים מלהיבים שאפשר להוריד.
וכן, המשחקים האלו בהחלט מפתחים מיומנויות רבות ואני חושבת שכן חשוב שילדים יוכלו לפתח מיומנויות כאלו כדי להתאים עצמם לעולם של היום ושל מחר.
אבל זה עדיין לא אומר שהמשחקים והבילויים של פעם זה פאסה. הם עדיין חשובים מאוד. האבולוציה אינה מהירה כמו ההתפתחות הטכנולוגית, והילדים שלנו זקוקים לאותם דברים שאנחנו וההורים שלנו היינו זקוקים להם.
הבעיה שלי עם המסכים היא ההתמכרות שהם גורמים. כנראה לא לכולם, אני רואה את ההבדל גם אצלי בבית. ילד אחד יכול להעסיק עצמו בהרבה דברים אחרים, וילד אחר לא יודע מה לעשות עם עצמו אם אין לו מסכים והוא רובץ אומלל על הספה ומעסיק עצמו במחשבות על אסטרטגיות אותן יבצע כשיקבל את המסכים. לא טוב.

 

[משל333]

הגזמה לכל כיוון לא טובה

לא הייתי רוצה להפוך את ילדי לאיימישים או שוכני מערות,אבל גם לא הייתי רוצה שיהיו צמודים למסכים. הבעיה שלי עם המסכים זה המינון, ההתמכרות, לא עצם העובדה שהם קיימים. אני הראשונה להודות שמסכים זה כייף גדול הם מפתחים הרבה כישורים ואפשר ללמוד מהם הרבה.
המינון אצל ילדים נראה לי מופרז לחלוטין.

 

[פרפרי אהבה]

האמת שמצד אחד, כן הייתי מבקשת מהאמא להימנע מלשלוח אותו

עם אייפד, אבל מצד שני-הייתי חוששת שאולי זה יעליב אותה או שהיא תחשוב שזו ביקורת.
&nbsp
ומצד שלישי- אולי גם איסור כזה יכול לגרום למצב שלא ירצו לבוא לפליידייטס אצלכם.
&nbsp
אני במצב כזה אולי לא הייתי אומרת כלום לאמא אבל כן מגבילה מראש את השימוש באייפד/משחקי מחשב לשעות ספציפיות (רצוי לקראת סוף המפגש) וככה יהיה להם למה לצפות אבל גם ישחקו בדברים אחרים.
&nbsp
&nbsp
&nbsp

 

[משל333]

העלאת נקודה ממש נכונה

אני לא רוצה לגרום למצב שלילדים אחרים לא כייף לבוא לכאן...
בינתיים חוץ מהחבר הכי טוב של הצעיר, אין בדר"כ בעיה. ילדים באים לכאן, משחקים בכייף בחוץ, משחקי קופסא ומשחקי בניה, משוחחים. החבר ההוא הוא הסנונית הראשונה, מניחה שיהיו עוד ועוד מקרים כאלו.

 

[נחמנית]

לפני כמה זמן הילד היה בפלייטייד ראשון

אצל חבר מהכיתה (אותו גיל שאת מדברת עליו). כשבאתי לאסוף אותו האמא אמרה : היה מצויין, שיחקו מאוד יפה, אפילו לא היה צריך להפעיל טלוויזיה כדי להרגיע רוחות. שמעתי את זה מעוד כמה אמהות לאחרונה. שאם הילדים פתאום בעימות, ברגע של ויכוח או חוסר התאמה. כדי להרגיע את הרוחות אחרי, ולתת להם זמן שכל אחד קצת יאסוף כוחות מחדש, רואים בטלוויזיה/מסכים איזה אמצעי להפסקה יזומה עם הפסקה חיובית.
&nbsp
יכול להיות שהאמא הזו רואה באיי פד איזשהו עוגן בטחון לילד שלה. אני לא מכירה את הילד הזה והצרכים שלו. לא יודעת למה האייפד מגיע. הילדים מסתדרים? וטוב להם ביחד? והם משחקים ביחד באייפד אחד בלי לריב ובלי להגיד עכשיו תורי אבל אתה היית קודם וכו? אז סבבה, הגעת לפתרון מצויין, 30 דקות אחרונות רק אתם והמסך. אפשר להפעיל טיימר כלשהו שהם יוכלו לראות ולדעת לבד אם זה יעזור להם להרגיש קצת יותר בשליטה ולא לשאול אותך כל 5 דקות ולהטריף לך את השכל.

 

[משל333]

את צודקת

בעבר כשהילדים היו קטנים יותר גם אני מדי פעם הייתי מפעילה טלויזיה כשהרוחות התחממו מדי או הרגשתי שהפליידייט כבר מיצה את עצמו.
היום זה כבר לא המצב, והאמא לא רואה באייפד עוגן בטחון לילד שלה. לכל אחד מ-3 ילדיה יש אייפד משלו, והוא מביא איתו את האייפד כמו שלפעמים ילדים מביאים משחק כדי לשחק בבית של החבר. הילדים מסתדרים יפה מאוד, הם החברים הכי טובים, ולא רבים על האייפד. הם יודעים לקרוא שעון, ויודעים מה השעה, הבעיה שמרוב שהם מחכים לזה שיהיה להם כבר אייפד אין להם חשק לשחק בשום דבר אחר. הם שואלים מתי יש אייפד לא כי הם מעוניינים לדעת ואז להמשיך בעיסוקם, אלא זה כמו השאלות של are we there yet? Are we there yet?
זה פשוט מדהים איך לפני שהילד היה מביא איתו את האייפד הם היו משחקים בבית ובחוץ, משתוללים, צוחקים, מדברים, משחקים בהרבה משחקים. וברגע שיש את האייפד - יושבים תוקעים רכונים על המכשיר, שקטים מלבד איזו צעקת עידוד פה ושם. מדהים.

 

[נחמנית]

אז אולי הפתרון יהיה דווקא מהבן שלך?

אפשר לשאול אותו מה ה-משחק שהוא רוצה לשחק היום עם החבר. בלוני מים על הדשא. הלגו מלחמת הכוכבים. התחפושות של ווט אבר. פריזבי. מה שזה לא יהיה. ולהלהיב אותו על זה (וואי, איזה בחירה מגניבה, אני בטוחה שX יתלהב). ואז כשהחבר מגיע הילד יכול לספר לו מה הוא תכנן. ולהגיד בוא נשחק בדבר שלי ואז בשלך. ואולי זה ייצור קצת זמן של אינטרקציה בין אישית?
&nbsp
מבינה אותך. כשהבן מתלהב שהאבא חזר הביתה מהעבודה והם בוחרים לשחק במשחקי וידיאו במקום בלגו אני מתבאסת. מרגישה שכל היצירתיות ושיתוף הפעולה שהוא היה לומד במשחקי קופסה וכאלה הולכים לאיבוד מול המסך

 

[carlimi]

אז למה לא להעביר את ה 30 ד' להתחלה ולגמור עם זה?

 

[תמי יונועה]

עיצה מאמא לילדים יותר גדולים

כמוך, גם אני ניסיתי לכוון אותם למשחקים אחרים ולא למסכים, וכן, החברים הפסיקו לבוא והבן העדיף ללכת אליהם... ואז שיניתי גישה וראיתי שגם במשחקי מסכים הם משחקים יחד, מתחרים אחד בשני או משתפים פעולה בטקטיקות להצליח יותר במשחק. היום הילד בן 14 ואני לא חולמת על להגיד לו מה לעשות כשבאים חברים, כי הם לא יבואו... בגיל מסויים חשוב מאוד ללכת איתם ולא נגדם בשביל לא לאבד את התקשורת איתם.