עוד שבוע ל-PET-CT
רוצה לחלוק בכמה מילים את התחושות שלי בהמתנה הזו.
סיימתי טיפולי כימו, קרינה פנימית וחיצונית לפני כמעט חודשיים. אחרי שהתופעות לוואי עברו ברובן (למעט אלו שמלוות אותי גם היום), הכל כאילו בסדר. החיים כמעט חזרו למסלולם, אנשים מסביב כל הזמן אומרים "איזה יופי את נראית", "בכלל אי אפשר לדעת שהיית חולה" וכו' וכו'.
אממה - אני לגמרי מאמינה לזה כבר. אין מצב שיהיה משהו לא בסדר בCT. הרי עשינו כל מה שצריך, לפי פרוטוקול ידוע ומסודר, עם תמיכה של רפואה משלימה. בכלל לא חושבת על אופציה שמשהו לא יהיה בסדר. לפחות רוב הזמן אני חושבת ככה.
ואז פתאום מחלחלת ההבנה שלא תמיד זה ככה, ומה עושים אם לא יהיה בסדר, איך מתמודדים, מה זה אומר מבחינת טיפול עתידי, מה זה אומר על הטיפול שהיה - האם לא היה נכון? האם הרופאים לא אבחנו טוב? ומכאן המחשבות רצות עד אי סוף....
מרגישה כאילו אני בהכחשה או סוג של תמימות מוגזמת. ומצד שני מה יעזור לי שאחשוב כל היום על האפשרות הגרועה ביותר?
נוסעים לכמה ימים לחופשה לנקות את הראש, מקוה שאצליח באמת לנקות ולא להעמיס עליו מחשבות רעות.
מרגישה כאילו אנחנו בעסק הזה כבר שנים אבל בעצם זה בסה"כ קצת יותר מחצי שנה... איך החיים והזמן מקבלים פרופורציות אחרות כשמתמודדים עם המחלה הזו (שעד היום אני לא מרבה להשתמש בשמה המפורש, כאילו זו קללה..). איך הצרות של אנשים אחרים מעצבנות אותי לעיתים קרובות יותר, "מה אתם מתלוננים על הבעיות הקטנות והמטופשות שלכם כשיש פה אנשים שבכלל לא יודעים אם הם יהיו פה עוד שנה, או איך ייראו החיים שלהם או כמה ילדים יהיו להם אם בכלל אחרי הטיפולים הארורים האלו.
ונזכרת שבעצם אני הייתי אחד מהאנשים האלו עד לא מזמן, וחייתי את חיי בכיף והתלוננתי על הדברים הקטנים והמטופשים האלו. והתלבטתי ארוכות איזה יעד לבחור לחופשה הבאה, ואיזה בגד לקנות, ומתי בא לי להתחיל להקים משפחה, ככה הכל בשיא הקלות.
עכשיו שום דבר לא ברור, לא ידוע.
אוף.
בעלי ברקע קורא לי לארוחת הערב, וזה מזכיר לי כמה מזל יש לי, שיש לי את המלאך הזה ששומר עליי
בשורות טובות לכולם, תרגישו טוב
ותחזיקו לי אצבעות ל-CT מושלם ונהדר ובלי ממצאים, וחזרה לחיים.
רוצה לחלוק בכמה מילים את התחושות שלי בהמתנה הזו.
סיימתי טיפולי כימו, קרינה פנימית וחיצונית לפני כמעט חודשיים. אחרי שהתופעות לוואי עברו ברובן (למעט אלו שמלוות אותי גם היום), הכל כאילו בסדר. החיים כמעט חזרו למסלולם, אנשים מסביב כל הזמן אומרים "איזה יופי את נראית", "בכלל אי אפשר לדעת שהיית חולה" וכו' וכו'.
אממה - אני לגמרי מאמינה לזה כבר. אין מצב שיהיה משהו לא בסדר בCT. הרי עשינו כל מה שצריך, לפי פרוטוקול ידוע ומסודר, עם תמיכה של רפואה משלימה. בכלל לא חושבת על אופציה שמשהו לא יהיה בסדר. לפחות רוב הזמן אני חושבת ככה.
ואז פתאום מחלחלת ההבנה שלא תמיד זה ככה, ומה עושים אם לא יהיה בסדר, איך מתמודדים, מה זה אומר מבחינת טיפול עתידי, מה זה אומר על הטיפול שהיה - האם לא היה נכון? האם הרופאים לא אבחנו טוב? ומכאן המחשבות רצות עד אי סוף....
מרגישה כאילו אני בהכחשה או סוג של תמימות מוגזמת. ומצד שני מה יעזור לי שאחשוב כל היום על האפשרות הגרועה ביותר?
נוסעים לכמה ימים לחופשה לנקות את הראש, מקוה שאצליח באמת לנקות ולא להעמיס עליו מחשבות רעות.
מרגישה כאילו אנחנו בעסק הזה כבר שנים אבל בעצם זה בסה"כ קצת יותר מחצי שנה... איך החיים והזמן מקבלים פרופורציות אחרות כשמתמודדים עם המחלה הזו (שעד היום אני לא מרבה להשתמש בשמה המפורש, כאילו זו קללה..). איך הצרות של אנשים אחרים מעצבנות אותי לעיתים קרובות יותר, "מה אתם מתלוננים על הבעיות הקטנות והמטופשות שלכם כשיש פה אנשים שבכלל לא יודעים אם הם יהיו פה עוד שנה, או איך ייראו החיים שלהם או כמה ילדים יהיו להם אם בכלל אחרי הטיפולים הארורים האלו.
ונזכרת שבעצם אני הייתי אחד מהאנשים האלו עד לא מזמן, וחייתי את חיי בכיף והתלוננתי על הדברים הקטנים והמטופשים האלו. והתלבטתי ארוכות איזה יעד לבחור לחופשה הבאה, ואיזה בגד לקנות, ומתי בא לי להתחיל להקים משפחה, ככה הכל בשיא הקלות.
עכשיו שום דבר לא ברור, לא ידוע.
אוף.
בעלי ברקע קורא לי לארוחת הערב, וזה מזכיר לי כמה מזל יש לי, שיש לי את המלאך הזה ששומר עליי
בשורות טובות לכולם, תרגישו טוב
ותחזיקו לי אצבעות ל-CT מושלם ונהדר ובלי ממצאים, וחזרה לחיים.