עולם אחר
אבא שלי התחיל לקחת טקסול וכרבופלטין ביום חמישי לפני שבוע. והעולם כאילו חרב. כל יום יש משהו אחר- כאבים ברגליים- שרירים ועצמות, כאבי הבטן התחתונה הרגילים, כאבי פי הטבעת הרגילים, עליה וירידה של חום, צמרמורות, חולשה עצומה.... וזהו. מורל די נמוך למרות שהוא באמת מנסה, משהו כמו 98% מהזמן הוא במיטה ורוב הזמן גם ישן, אתמול הוא קיבל סחרחורת, מעד ונפל על הריצפה, היום הוא לא היה יכול להרים את עצמו באמבטיה אז מהיום הוא גם לא מתרחץ יותר לבד..... דיברתי עם הרופא שנתן לו הקצבת זמן של כמה חודשים. זה לא חדש לי, הוא גם אמר את זה ביולי, שזה בין כמה חודשים לשנה, ואני לא כל כך יודעת מה לעשות. אבא שלי מעולם לא שאל כמה זמן, והיו לו הרבה הזדמנויות. ואז אני חושבת- רגע, אם יש כמה חודשים וזה הולך להיראות כל כך רע בחצי שנה הקרובה שהוא יקבל את הכימותרפיה הנוראית הזו, זה בכלל עוזר? מה הטעם? שאלתי את הרופא והוא אמר שלדעתו יש סיכוי נמוך מאוד שהוא יכול להשפיע בעזרת התרופות, אבא שלי חושב כל הזמן על העתיד ומנסה לתכנן תוכניות- רק שבנתיים המציאות באה ומספרת לו שהוא לא יכול לעמוד על הרגליים יותר. אז למה להמשיך עם הטיפולים הנוראים האלה? כמובן שאני רוצה שאבא שלי יחיה, אבל אני לא יודעת אם זה שווה את זה בכל מחיר, הוא מעביר את היום בשינה ובכאבים בלתי נסבלים. והטיפולים גם אינם מועילים לפי מה שהרופא אומר. אבל זה שהרופא אמר את שאמר, עדיין לא הופך את זה למציאות. חסרים סיפורים על חולי סרטן שחיו 5 שנים מעבר לשנה שהקציבו להם? לא חסרים. ואולי אבא שלי הוא סיפור כזה? אולי עכשיו תהיה תקופה קשה אבל אחר כך יהיה לו יותר קל? אולי תהיה רימיסיה? ומי אני שאקח את זה ממנו? משנינו? משלושתינו (לזכור את אח שלי)? מצד שני, אני לא רוצה לשקוע בתקוות שווא ואני לא רוצה להתעלם מהמציאות. אני מעדיפה להסתכל לה ישר בעיניים מאשר בכלל לא. איך שלא מסתכלים על זה זה לא נראה טוב. ואני לא כל כך יודעת מה לעשות. כל מה שאני יודעת זה שאני לא רוצה שאבא שלי ימות ביסורים מסרטן, מחלה מטומטמת ששום דבר טוב היא לא עושה עבור האדם. אני רוצה להיות איתו כמה שיותר, וזה מה שאעשה. אבל מה עם כל השאר? עיצות, הערות והארות יתקבלו בברכה. יעל
אבא שלי התחיל לקחת טקסול וכרבופלטין ביום חמישי לפני שבוע. והעולם כאילו חרב. כל יום יש משהו אחר- כאבים ברגליים- שרירים ועצמות, כאבי הבטן התחתונה הרגילים, כאבי פי הטבעת הרגילים, עליה וירידה של חום, צמרמורות, חולשה עצומה.... וזהו. מורל די נמוך למרות שהוא באמת מנסה, משהו כמו 98% מהזמן הוא במיטה ורוב הזמן גם ישן, אתמול הוא קיבל סחרחורת, מעד ונפל על הריצפה, היום הוא לא היה יכול להרים את עצמו באמבטיה אז מהיום הוא גם לא מתרחץ יותר לבד..... דיברתי עם הרופא שנתן לו הקצבת זמן של כמה חודשים. זה לא חדש לי, הוא גם אמר את זה ביולי, שזה בין כמה חודשים לשנה, ואני לא כל כך יודעת מה לעשות. אבא שלי מעולם לא שאל כמה זמן, והיו לו הרבה הזדמנויות. ואז אני חושבת- רגע, אם יש כמה חודשים וזה הולך להיראות כל כך רע בחצי שנה הקרובה שהוא יקבל את הכימותרפיה הנוראית הזו, זה בכלל עוזר? מה הטעם? שאלתי את הרופא והוא אמר שלדעתו יש סיכוי נמוך מאוד שהוא יכול להשפיע בעזרת התרופות, אבא שלי חושב כל הזמן על העתיד ומנסה לתכנן תוכניות- רק שבנתיים המציאות באה ומספרת לו שהוא לא יכול לעמוד על הרגליים יותר. אז למה להמשיך עם הטיפולים הנוראים האלה? כמובן שאני רוצה שאבא שלי יחיה, אבל אני לא יודעת אם זה שווה את זה בכל מחיר, הוא מעביר את היום בשינה ובכאבים בלתי נסבלים. והטיפולים גם אינם מועילים לפי מה שהרופא אומר. אבל זה שהרופא אמר את שאמר, עדיין לא הופך את זה למציאות. חסרים סיפורים על חולי סרטן שחיו 5 שנים מעבר לשנה שהקציבו להם? לא חסרים. ואולי אבא שלי הוא סיפור כזה? אולי עכשיו תהיה תקופה קשה אבל אחר כך יהיה לו יותר קל? אולי תהיה רימיסיה? ומי אני שאקח את זה ממנו? משנינו? משלושתינו (לזכור את אח שלי)? מצד שני, אני לא רוצה לשקוע בתקוות שווא ואני לא רוצה להתעלם מהמציאות. אני מעדיפה להסתכל לה ישר בעיניים מאשר בכלל לא. איך שלא מסתכלים על זה זה לא נראה טוב. ואני לא כל כך יודעת מה לעשות. כל מה שאני יודעת זה שאני לא רוצה שאבא שלי ימות ביסורים מסרטן, מחלה מטומטמת ששום דבר טוב היא לא עושה עבור האדם. אני רוצה להיות איתו כמה שיותר, וזה מה שאעשה. אבל מה עם כל השאר? עיצות, הערות והארות יתקבלו בברכה. יעל
