א ו ר נ י ת ת
New member
עולם מושלם
אני תמיד הסתכלתי עליהן בקנאה. הן נראו כל כך זוהרות. הן חייכו מאושר וקרנו משמחה.החיים שלהן נראו מושלמים, רציתי להיות כמוהן,להיות אחת מהן.לצבוע את העולם שלי בורוד. הסתכלתי בעלונים ובכתבי העת,הן היו כל כך מושלמות. השיער הגולש שנפל בעדינות על הכתפיים החלקלקות,הבטן הדקיקה הזו והרגליים המחוטבות. קינאתי בהן. באחד הבקרים,התארגנתי לבי"ס,פשטתי את הפיג'מה והסתכלתי בראי. ראיתי מולי גוש בשר עבה ומכוער,רגליים שמנות ובטן רחבה. בשר,כל כך הרבה בשר מיותר. פרצתי בבכי ונשכבתי על המיטה. מאז לא יכולתי להסתכל שוב במראה הנוראית ההיא,המקוללת. הלכתי לבי"ס והרגשתי שבוחנים אותי תחת זכוכית מגדלת,שכל העיניים נעוצות בי ובקילוגרמים העודפים שלי. למרות שהיו לי חברות הרגשתי דחויה,רציתי לברוח כמה שיותר רחוק מהמקום הזה,רציתי להקיא את עצמי החוצה,נגעלתי ממה שראיתי אז במראה, נגעלתי מעצמי. החלטתי שאני רוצה להיות כמוהן. זה הרי לא כל כך קשה להתחיל לשמור על המשקל,אני בסה"כ צריכה 5 ק"ג פחות ואני ארגיש טוב עם עצמי. רק לא לראות יותר בשר,הרבה בשר מיותר. נרשמתי למכון הכושר ועשיתי דיאטה גם בעצמי. גיליתי שאני יכולה לא לאכול במשך כל היום,אפילו במשך ימים. הקילוגרמים התחילו לרדת,הגעתי ליעד של ה5 ק"ג אבל זה לא סיפק אותי. עדיין היה בשר,הרבה בשר מיותר. המשכתי במכון ובדיאטה במקביל. תחושת הרעב נעלמה לה,הרגשת השובע הייתה באופן תמידי. התחילו להגיע מחמאות מאנשים,הבנים התחילו להתעניין בי,להסתכל עליי בצורה שונה. הרגשתי נהדר,כאילו החיים שלי משתנים. אבל עדיין היה בשר,הרבה בשר מיותר. מכון הכושר היה מקום הבילוי החביב עליי באותה התקופה,ההליכון היה החבר הכי טוב שלי. אמא התחילה לדאוג,לשאול שאלות טורדניות,לחקור. סוף סוף זכיתי לקצת יחס ממנה,סוף סוף היא קלטה שיש לה בת,שזקוקה לפעמים לאמא. אבל כנראה שזה היה מאוחר מידי. שגרת מכון הכושר והדיאטה המשיכה,והק"ג ירדו ללא הפסקה. הרגשתי בשמיים,הכי טוב שאפשר. "תפסיקי כבר,את לא מבינה שאת מזיקה לעצמך?" "אני לא מזיקה לעצמי,אני יודעת מה אני עושה,תפסיקו כבר להתערב לי בחיים ולחשוב שאתם יודעים הכל" תגובות שליליות התחילו להגיע,הם טענו שירדתי יותר מידי,שאני רזה מידי. לא האמנתי במונח "רזה מידי",זה היה משהו בלתי אפשרי מבחינתי. והימים חלפו,ולמכון הכושר כבר לא הגעתי,הייתי תשושה מידי וחלשה. אמא הכריחה אותי לאכול,היא חשבה שהיא יכולה לדחוף לי אוכל לפה כמו לתינוק. הבטן לא עיכלה את האוכל,הקיבה הצטמקה והקאתי את כל מה שהכנסתי לפה. הקשר עם החברות מביה"ס התנתק...רק חברה אחת טובה נשארה. הייתי יושבת ימים ולילות מול המחשב,קוראת בלוגים של בנות כמוני,בנות שרוצות להיות כמו הדוגמניות בפרסומות ובכתבי העת. "את חייבת להפסיק עם זה,זה לא בריא לך. אני קראתי על זה באינטרנט...את יכולה למות.." סירבתי להאמין. רציתי לרדת עוד ועוד,לא יכולתי להפסיק, ראיתי מול עיניי כמויות בשר,הרבה בשר מיותר שחייב לרדת. אזרתי כוחות והלכתי למכון הכושר, הייתי חייבת להמשיך מהנקודה שהפסקתי. הק"ג המיותרים היו חייבים לרדת. עליתי על ההליכון והתחלתי לרוץ ולרוץ ולרוץ. המוזיקה התנגנה בפול ווליום והרגשתי בעננים,צעד אחד מהשלמות ההיא,שחיפשתי אותה במשך הרבה זמן. "מיכלי,קומי,החברות באו לבקר אותך" מה? איפה אני בכלל? איך הגעתי לפה? לבשתי חלוק לבן עם כתוביות ירוקות,הייתי מחוברת למכשירים מפחידים, וזוגות עיניים רבות היו נעוצות בי. "מה קרה לי?" שאלתי את אמא. "התעלפת במכון הכושר,אז המנהל התקשר אלינו והזעקנו אמבולנס שיבוא לקחת אותך" היא אמרה "ומתי אני משתחררת? אני חייבת לחזור למכון,חייבת להוריד את כל הק"ג המיותרים..." אמרתי. אמא התחילה לבכות ואמרה: "מיכל,את לא מבינה? את יכולת למות היום,יכולת למות לנו בין הידיים. את לא מבינה שהמצב שלך חמור?את לא מבינה שאת עושה נזק לעצמך עם הדיאטה הזו?עם מכון הכושר?" "אני רוצה להיות כמו הדוגמניות מכתבי העת ומהפרסומות. אני רוצה שתיהיה לי בטן דקיקה ורגליים מחוטבות,אני רוצה שהעולם שלי יהיה מושלם כמו העולם שלהן."אמרתי "אבל העולם שלהן לא מושלם,מיכל. העולם שלהן הוא בדיוק כמו העולם שלך שלי ושל שאר האנשים. החיוכים מהפרסומות הם שקר,זיוף שמנסים למכור לנו" "זה לא שקר!"אמרתי "זאת האמת.ואני רוצה להיות חלק מהן,אני רוצה להיות כמוהן" אמרתי. אמא שוב התחילה לבכות: "את הורסת לעצמך את החיים מיכל,את הורסת את הגוף שלך בשביל שקר,בשביל משהו לא אמיתי. את פוגעת בעצמך ופוגעת בכל הסביבה שלך." אני תמיד הסתכלתי עליהן בקנאה. הן נראו כל כך זוהרות. הן חייכו מאושר וקרנו משמחה.החיים שלהן נראו מושלמים, רציתי להיות כמוהן,להיות אחת מהן.לצבוע את העולם שלי בורוד. הסתכלתי בעלונים ובכתבי העת,הן היו כל כך מושלמות. השיער הגולש שנפל בעדינות על הכתפיים החלקלקות,הבטן הדקיקה הזו והרגליים המחוטבות. קינאתי בהן. אני כבר 3 שנים אחרי התקופה ההיא, התקופה הנוראית ההיא שעד לפני 3 שנים נראתה לי כ"תקופת הזוהר" שלי. הפרסומות בטלוויזיה סינורו אותי,האמנתי לכל השקרים שמוכרים העיתונים. חשבתי שאם אני ארזה,החיים שלי יהיו מושלמים.אבל טעיתי. הבנתי שהאושר לא מגיע עם המראה החיצוני. האושר מגיע מבפנים.מדברים ופעולות שגורמים לנו כיף,שגורמים לנו לחייך. למדתי שכאשר בנאדם מאושר,הוא יקרין את זה החוצה.הוא יראה לעולם לא במודע כמה אושר יש בתוכו. הוא יבין שבכדי להיות מאושרים לא צריך לדאוג למראה החיצוני 24 שעות ביממה,אלא לטפח את מה שקורה בפנים. הסיפור לא מבוסס על סיפור אמיתי שקרה לי אלא מהתבוננות באנשים,בדברים שקורים לנו ביומיום. התעסקות עם מראה חיצוני שהפכה למעין שיעבוד, פרסומות שמוכרות לנו שקרים על ימין,על שמאל ודוגמניות שמקריבות את הבריאות שלהן בשביל שער בעיתון ידוע והכי עצוב... בנות צעירות שנכנסות לתוך זה ומאמינות בלב שלם שהחיים יהיו מושלמים עם כמה ק"ג פחות.
אני תמיד הסתכלתי עליהן בקנאה. הן נראו כל כך זוהרות. הן חייכו מאושר וקרנו משמחה.החיים שלהן נראו מושלמים, רציתי להיות כמוהן,להיות אחת מהן.לצבוע את העולם שלי בורוד. הסתכלתי בעלונים ובכתבי העת,הן היו כל כך מושלמות. השיער הגולש שנפל בעדינות על הכתפיים החלקלקות,הבטן הדקיקה הזו והרגליים המחוטבות. קינאתי בהן. באחד הבקרים,התארגנתי לבי"ס,פשטתי את הפיג'מה והסתכלתי בראי. ראיתי מולי גוש בשר עבה ומכוער,רגליים שמנות ובטן רחבה. בשר,כל כך הרבה בשר מיותר. פרצתי בבכי ונשכבתי על המיטה. מאז לא יכולתי להסתכל שוב במראה הנוראית ההיא,המקוללת. הלכתי לבי"ס והרגשתי שבוחנים אותי תחת זכוכית מגדלת,שכל העיניים נעוצות בי ובקילוגרמים העודפים שלי. למרות שהיו לי חברות הרגשתי דחויה,רציתי לברוח כמה שיותר רחוק מהמקום הזה,רציתי להקיא את עצמי החוצה,נגעלתי ממה שראיתי אז במראה, נגעלתי מעצמי. החלטתי שאני רוצה להיות כמוהן. זה הרי לא כל כך קשה להתחיל לשמור על המשקל,אני בסה"כ צריכה 5 ק"ג פחות ואני ארגיש טוב עם עצמי. רק לא לראות יותר בשר,הרבה בשר מיותר. נרשמתי למכון הכושר ועשיתי דיאטה גם בעצמי. גיליתי שאני יכולה לא לאכול במשך כל היום,אפילו במשך ימים. הקילוגרמים התחילו לרדת,הגעתי ליעד של ה5 ק"ג אבל זה לא סיפק אותי. עדיין היה בשר,הרבה בשר מיותר. המשכתי במכון ובדיאטה במקביל. תחושת הרעב נעלמה לה,הרגשת השובע הייתה באופן תמידי. התחילו להגיע מחמאות מאנשים,הבנים התחילו להתעניין בי,להסתכל עליי בצורה שונה. הרגשתי נהדר,כאילו החיים שלי משתנים. אבל עדיין היה בשר,הרבה בשר מיותר. מכון הכושר היה מקום הבילוי החביב עליי באותה התקופה,ההליכון היה החבר הכי טוב שלי. אמא התחילה לדאוג,לשאול שאלות טורדניות,לחקור. סוף סוף זכיתי לקצת יחס ממנה,סוף סוף היא קלטה שיש לה בת,שזקוקה לפעמים לאמא. אבל כנראה שזה היה מאוחר מידי. שגרת מכון הכושר והדיאטה המשיכה,והק"ג ירדו ללא הפסקה. הרגשתי בשמיים,הכי טוב שאפשר. "תפסיקי כבר,את לא מבינה שאת מזיקה לעצמך?" "אני לא מזיקה לעצמי,אני יודעת מה אני עושה,תפסיקו כבר להתערב לי בחיים ולחשוב שאתם יודעים הכל" תגובות שליליות התחילו להגיע,הם טענו שירדתי יותר מידי,שאני רזה מידי. לא האמנתי במונח "רזה מידי",זה היה משהו בלתי אפשרי מבחינתי. והימים חלפו,ולמכון הכושר כבר לא הגעתי,הייתי תשושה מידי וחלשה. אמא הכריחה אותי לאכול,היא חשבה שהיא יכולה לדחוף לי אוכל לפה כמו לתינוק. הבטן לא עיכלה את האוכל,הקיבה הצטמקה והקאתי את כל מה שהכנסתי לפה. הקשר עם החברות מביה"ס התנתק...רק חברה אחת טובה נשארה. הייתי יושבת ימים ולילות מול המחשב,קוראת בלוגים של בנות כמוני,בנות שרוצות להיות כמו הדוגמניות בפרסומות ובכתבי העת. "את חייבת להפסיק עם זה,זה לא בריא לך. אני קראתי על זה באינטרנט...את יכולה למות.." סירבתי להאמין. רציתי לרדת עוד ועוד,לא יכולתי להפסיק, ראיתי מול עיניי כמויות בשר,הרבה בשר מיותר שחייב לרדת. אזרתי כוחות והלכתי למכון הכושר, הייתי חייבת להמשיך מהנקודה שהפסקתי. הק"ג המיותרים היו חייבים לרדת. עליתי על ההליכון והתחלתי לרוץ ולרוץ ולרוץ. המוזיקה התנגנה בפול ווליום והרגשתי בעננים,צעד אחד מהשלמות ההיא,שחיפשתי אותה במשך הרבה זמן. "מיכלי,קומי,החברות באו לבקר אותך" מה? איפה אני בכלל? איך הגעתי לפה? לבשתי חלוק לבן עם כתוביות ירוקות,הייתי מחוברת למכשירים מפחידים, וזוגות עיניים רבות היו נעוצות בי. "מה קרה לי?" שאלתי את אמא. "התעלפת במכון הכושר,אז המנהל התקשר אלינו והזעקנו אמבולנס שיבוא לקחת אותך" היא אמרה "ומתי אני משתחררת? אני חייבת לחזור למכון,חייבת להוריד את כל הק"ג המיותרים..." אמרתי. אמא התחילה לבכות ואמרה: "מיכל,את לא מבינה? את יכולת למות היום,יכולת למות לנו בין הידיים. את לא מבינה שהמצב שלך חמור?את לא מבינה שאת עושה נזק לעצמך עם הדיאטה הזו?עם מכון הכושר?" "אני רוצה להיות כמו הדוגמניות מכתבי העת ומהפרסומות. אני רוצה שתיהיה לי בטן דקיקה ורגליים מחוטבות,אני רוצה שהעולם שלי יהיה מושלם כמו העולם שלהן."אמרתי "אבל העולם שלהן לא מושלם,מיכל. העולם שלהן הוא בדיוק כמו העולם שלך שלי ושל שאר האנשים. החיוכים מהפרסומות הם שקר,זיוף שמנסים למכור לנו" "זה לא שקר!"אמרתי "זאת האמת.ואני רוצה להיות חלק מהן,אני רוצה להיות כמוהן" אמרתי. אמא שוב התחילה לבכות: "את הורסת לעצמך את החיים מיכל,את הורסת את הגוף שלך בשביל שקר,בשביל משהו לא אמיתי. את פוגעת בעצמך ופוגעת בכל הסביבה שלך." אני תמיד הסתכלתי עליהן בקנאה. הן נראו כל כך זוהרות. הן חייכו מאושר וקרנו משמחה.החיים שלהן נראו מושלמים, רציתי להיות כמוהן,להיות אחת מהן.לצבוע את העולם שלי בורוד. הסתכלתי בעלונים ובכתבי העת,הן היו כל כך מושלמות. השיער הגולש שנפל בעדינות על הכתפיים החלקלקות,הבטן הדקיקה הזו והרגליים המחוטבות. קינאתי בהן. אני כבר 3 שנים אחרי התקופה ההיא, התקופה הנוראית ההיא שעד לפני 3 שנים נראתה לי כ"תקופת הזוהר" שלי. הפרסומות בטלוויזיה סינורו אותי,האמנתי לכל השקרים שמוכרים העיתונים. חשבתי שאם אני ארזה,החיים שלי יהיו מושלמים.אבל טעיתי. הבנתי שהאושר לא מגיע עם המראה החיצוני. האושר מגיע מבפנים.מדברים ופעולות שגורמים לנו כיף,שגורמים לנו לחייך. למדתי שכאשר בנאדם מאושר,הוא יקרין את זה החוצה.הוא יראה לעולם לא במודע כמה אושר יש בתוכו. הוא יבין שבכדי להיות מאושרים לא צריך לדאוג למראה החיצוני 24 שעות ביממה,אלא לטפח את מה שקורה בפנים. הסיפור לא מבוסס על סיפור אמיתי שקרה לי אלא מהתבוננות באנשים,בדברים שקורים לנו ביומיום. התעסקות עם מראה חיצוני שהפכה למעין שיעבוד, פרסומות שמוכרות לנו שקרים על ימין,על שמאל ודוגמניות שמקריבות את הבריאות שלהן בשביל שער בעיתון ידוע והכי עצוב... בנות צעירות שנכנסות לתוך זה ומאמינות בלב שלם שהחיים יהיו מושלמים עם כמה ק"ג פחות.