עומד על הקצה
וזה שוב תוקף...
אבל למה עכשיו? למה כשאני חייב להיות ביותר מתפקוד מלא?
למה דווקא כשאני מחליט לקחת שליטה על החיים שלי, ולהרחיק את כולם כדי שאף אחד לא יוכל לפגוע בי או לאכזב אותי יותר?
אני מרגיש שאני עומד על הקצה, ומאבד שיווי משקל... אין לי על מי או על מה להשיען... וכשאני חושב על זה, מעולם לא היה באמת... אף פעם לא יותר ממשענת קנה רצוץ...
אני לא עומד בזה יותר... בא לי להפסיק להילחם, ופשוט להרגיש את החופש בליפול... אבל אני לא מסוגל לעשות גם את זה... אני תקוע, בין שמיים לארץ... וכל פעם שאחד מהם מהם נראה יותר קרוב, אני נמשך לכיוון השני יותר חזק... ממש כמו בנדנדה שרק מגבירה את המהירות... אם זה כשאני למעלה, אני נמשך למטה, אבל במקום להישאר שם ולקרוס סופית, אני נמשך למעלה רק כדי שאני אוכל ליפול יותר נמוך... אבל אף פעם לא עד הסוף... גם כשניסיתי להגיע לסוף, זה לא קרה...
עכשיו אני אאלץ להאבק בדיכאון המסריח הזה במקביל לתקופת המבחנים הנוראית הזאת...
ואני עוד יותר כועס על עצמי על זה שלמרות שאני יודע שלכתוב או לדבר לא יעזור בכלום, אני שוב עושה את זה!!!
פשוט נידונתי להיות במצב הזה בלי שום מזור... טיפול של שנה לא השאיר אותי עם כלום חוץ מחור בכיס... עוד משהו לדאוג לגביו...
איבדתי את האמון בחברים... אין דבר כזה חבר... רק כשנוח לאנשים הם חברים. כשלא נוח להם, אני יכול באותה מידה להתאדות להם מהפרצוף... מעדיף כבר להיות לבד מראש...
איבדתי את האמון בקשר עם המין השני... כל קשר השאיר אותי יותר שבור מהקודם, ועייפתי מהמבחנים והמשחקים של ההתחלה... זה לא שווה את זה במיוחד שאם זה יצליח, זה רק ישבור אותי יותר כשזה ייגמר, אז בשביל מה לנסות בכלל?
וזה שוב תוקף...
אבל למה עכשיו? למה כשאני חייב להיות ביותר מתפקוד מלא?
למה דווקא כשאני מחליט לקחת שליטה על החיים שלי, ולהרחיק את כולם כדי שאף אחד לא יוכל לפגוע בי או לאכזב אותי יותר?
אני מרגיש שאני עומד על הקצה, ומאבד שיווי משקל... אין לי על מי או על מה להשיען... וכשאני חושב על זה, מעולם לא היה באמת... אף פעם לא יותר ממשענת קנה רצוץ...
אני לא עומד בזה יותר... בא לי להפסיק להילחם, ופשוט להרגיש את החופש בליפול... אבל אני לא מסוגל לעשות גם את זה... אני תקוע, בין שמיים לארץ... וכל פעם שאחד מהם מהם נראה יותר קרוב, אני נמשך לכיוון השני יותר חזק... ממש כמו בנדנדה שרק מגבירה את המהירות... אם זה כשאני למעלה, אני נמשך למטה, אבל במקום להישאר שם ולקרוס סופית, אני נמשך למעלה רק כדי שאני אוכל ליפול יותר נמוך... אבל אף פעם לא עד הסוף... גם כשניסיתי להגיע לסוף, זה לא קרה...
עכשיו אני אאלץ להאבק בדיכאון המסריח הזה במקביל לתקופת המבחנים הנוראית הזאת...
ואני עוד יותר כועס על עצמי על זה שלמרות שאני יודע שלכתוב או לדבר לא יעזור בכלום, אני שוב עושה את זה!!!
פשוט נידונתי להיות במצב הזה בלי שום מזור... טיפול של שנה לא השאיר אותי עם כלום חוץ מחור בכיס... עוד משהו לדאוג לגביו...
איבדתי את האמון בחברים... אין דבר כזה חבר... רק כשנוח לאנשים הם חברים. כשלא נוח להם, אני יכול באותה מידה להתאדות להם מהפרצוף... מעדיף כבר להיות לבד מראש...
איבדתי את האמון בקשר עם המין השני... כל קשר השאיר אותי יותר שבור מהקודם, ועייפתי מהמבחנים והמשחקים של ההתחלה... זה לא שווה את זה במיוחד שאם זה יצליח, זה רק ישבור אותי יותר כשזה ייגמר, אז בשביל מה לנסות בכלל?