עומס פיזי ורגשי ורגישות יתר.
יותר מדי זמן של לבד. יותר מדי חוויות בזמן האחרון. אני בוכה כל הזמן בימים האחרונים. אני לוקחת ללב יותר מדי. יש לי מבחן ביום שני, משהו בשבת בערב, מחר בערב שניים, שאני צריכה להחליט ביניהם, אבל אני לא רואה שיש לי ברירה. קשה לי להגיד לא. היום בערב אני לא אסע בסוף לבגרות בתאטרון של ידיד טוב שלי, כי אי אפשר, כי פתאום אחי רוצה לבוא הביתה, אז הכל לפי התכניות שלו. ואני גם לא אלך להופעה של היהודים, שבאמת הייתי מאושרת להיות בה. להשתחרר. כמו אתמול, במסיבה, שבסוף הייתה טובה, אחרי שגם אתמול בכיתי כל היום. אני סובלת מרגשי נחיתות. כאילו כל העולם מזלזל בי. כל פעם שמישהו מעיר משהו קטן זה יכול לשבור אותי. כל פעם שמישהו צוחק אני מרגישה את הצורך להסתכל לצדדים לראות אם צוחקים עליי. כל בדיחה צינית קטנה על חשבוני, שבמצב רגיל הייתה מצחיקה גם אותי, יכולה לגרום לי לבכות. אני מרגישה לא מוערכת. ושלא נותנים לי מקום להתבטא, גם כשאני רוצה לתרום ולעזור. אני רוצה להיות חולה בבית. לישון שבוע. בלי לחץ. בלי עצבים. בלי עומס.
יותר מדי זמן של לבד. יותר מדי חוויות בזמן האחרון. אני בוכה כל הזמן בימים האחרונים. אני לוקחת ללב יותר מדי. יש לי מבחן ביום שני, משהו בשבת בערב, מחר בערב שניים, שאני צריכה להחליט ביניהם, אבל אני לא רואה שיש לי ברירה. קשה לי להגיד לא. היום בערב אני לא אסע בסוף לבגרות בתאטרון של ידיד טוב שלי, כי אי אפשר, כי פתאום אחי רוצה לבוא הביתה, אז הכל לפי התכניות שלו. ואני גם לא אלך להופעה של היהודים, שבאמת הייתי מאושרת להיות בה. להשתחרר. כמו אתמול, במסיבה, שבסוף הייתה טובה, אחרי שגם אתמול בכיתי כל היום. אני סובלת מרגשי נחיתות. כאילו כל העולם מזלזל בי. כל פעם שמישהו מעיר משהו קטן זה יכול לשבור אותי. כל פעם שמישהו צוחק אני מרגישה את הצורך להסתכל לצדדים לראות אם צוחקים עליי. כל בדיחה צינית קטנה על חשבוני, שבמצב רגיל הייתה מצחיקה גם אותי, יכולה לגרום לי לבכות. אני מרגישה לא מוערכת. ושלא נותנים לי מקום להתבטא, גם כשאני רוצה לתרום ולעזור. אני רוצה להיות חולה בבית. לישון שבוע. בלי לחץ. בלי עצבים. בלי עומס.
../images/Emo23.gif../images/Emo185.gif
