דער טאַטע קומט אַהײם / אסתר בר-חיים
דער טאַטע קומט אַהיים פֿון אסתר בר-חיים ******** די טיר פֿון שטוב איז אָפֿן ווי תּמיד און צעפּראַלט… דער טאַטע קומט צו לויפֿן פֿריילעך און צעשטראַלט… ווינטשט ער: מזל-טובֿ, מזל-טובֿ, חיה-פֿריידעלע פֿרעגט זי: - וואָס פֿאַר אַ גליק האָט אונדז געטראָפֿן. די באָבע האָט געהאַט אַ ייִנגעלע?… - די באָבע האָט נאָך ניט געהאַט… דו ווערסט אַ כּלה מאָרגן. וועסט אָנקוקן דעם חתן הײַנט, מער דאַרפֿן מיר ניט זאָרגן. - אָנקוקן דעם חתן? נאָך וואָס דאַרף איך עס מאַכן דו פֿאַרשטייסט בעסער, טאַטע, אין אַזעלכע זאַכן. אויב ער געפֿעלט דיר, דעם זיידן, און דער מאַמען, וואָס-זשע דאַרף איך האָבן פֿיר?… הײַנטיקע מאה פֿרעגט מען דעם חתן און די כּלה, אַ דעה. - טאַטע, און וואָס פֿעלט דער באָבע חיה?… זי האָט אָנגעקוקט… פֿריִער דעם זיידן שײַע?… לעבן זיי נישט אַ מחייה? דאַרף איך נאָכגיין מאָדעס נײַע?… די מאַמע קומט פֿון קיך אַרויס מיט אַ האַנטעך פֿאַרשטײַפֿט איר קאָפּ, און זי טוט אַזוי אַ זאָג: - אוי האָב איך אַ קאָפּווײַטיק צו מײַנע שׂונאימס קעפּ. זי וואַרפֿט דער קאַץ אַ ביינדל און טרײַבט זי באַלד אַוועק. מאַכט זי: חיה-פֿריידל מאַך אַ סוף, אַן עק, וואָס מאַכסטו פֿון אַן אָנקוקן אַ וועזן, אַז עס איז אַ שרעק? אויב איך אין מײַנע צײַטן, האָב אָנגעקוקט מײַן חתן, וועט דאָס דען דיר שאַטן?… - מאַמע ביסט טאַקע אַ העלדין, דו האָסט אָנגעקוקט דעם טאַטן און איך דאַרף זען אַ ווילד פֿרעמדן… דער טאַטע שמייכלט זיך אונטער זײַן באָרד אַ גלעט ער גיט, גלוסט זיך אים די כּלה גלעטן, נאָר ס´פּאַסט דאָך ניט… זאָגט ער: קינד, מײַן חיות, איצט לאָז אַלץ אַוועק, פֿאַרשלייער נײַע סטענגעס אין דײַנע לאַנגע צעפּ. גיי אָנקוקן דעם חתן, ער וועט וואַרטן אויך די טרעפּ. אַ סימן וועסטו האָבן ער וועט קוקן אויף די ווענט… - טאַטע, צי ווייס איך וואָס מע דאַרף? צו מײַנע שׂונאימס קעפּ, דו פֿאַרהערסט אים קורץ און שאַרף, ווייסטו וואָס ס´איז זײַן ווערט. טאַטע, מאָרגן ווער איך אַ כּלה אם-ירצה-השם. שפּעטער ווי אַנדערע, אָבער, ברוך-השם. זאָגן זאָגסטו אַז מע זאָגט, אַז ער האָט אַ גוטן שם, איז לאָז מיך טאַקע אָפּ פֿון אַן אָנקוקן, למען-השם. - אַן עקשן, חיה, ביסטו, אַז ירחם-השם. אָנקוקן דעם חתן וועסטו בעזרת השם. טו אָן די "אתּה-הראית"-קלייד און גיי בשם-השם! ********** מתוך:
פֿאַר וואָס לאַכט די כּלה?!; ירושלימער טיפּן (ירושלים, תשמ"ב), עמ´ 22-19. ספר זה תורגם לעברית על ידי המחברת -
למה צחקה הכלה?! (ירושלים, תש"ס) _______________
אסתר בר-חיים, משוררת ירושלמית, חיה ונושמת את העיר עשרות שנים. פירסמה
שלושה ספרי שירה:
גם זה קרה לי (ירושלים, תשמ"ה; עברית),
פֿאַר וואָס לאַכט די כּלה?!; ירושלימער טיפּן (ירושלים, תשמ"ב),
פרי בשל נופל (ירושלים, תשס"א; עברית). אסתר היא משוררת מסוג אחר. אין לה ברק ויופי אמנותיים ואין לה גם יומרה לכך. השירים שלה דומים למחרוזות של "בדחן" בחתונה, לשירה עממית. בספר השירים שלפנינו ("פֿאַר וואָס לאַכט די כּלה") היא מציגה סגה שלמה של בחורה נאיווית שהולכת לקראת נישואין בשידוך. המשוררת אינה מוותרת על העברת ביקורת אבל זה נעשה מתוך אהבה. אפשר למצוא שורות שלמות של שירה עממית ירושלמית בתוך השירה שלה. קוראים ירושלמים של הספר יופתעו לגלות שקיימת שירה עממית שכזאת והיא נשמעת בבתי הירושלמים מפי ההורים ובחתונות ירושלמיות. "גייט אַרײַן נחמהלעך אין ייִדישע נשמהלעך, גייט אַרײַן אַ חיות אין אַ ייִד" (עמ´ 209) – רק אחת הדוגמאות לשירה העממית הגלומה בין שורות השירה שלה. ביטוים ירושלמיים שונים מצאו את דרכם לתוך השירה שלה, אגדות אורבניות מקומיות, תיאורי שכונות, מילים שנמצאות בלקסיקון הירושלמי. כמעט ולא תמצאו בשירתה מילים שדובר יידיש ירושלמית לא יכירן. היא כותבת בשפה השגורה עליה - ייִדיש פשוטה וזה גם סוד הקסם שלה.
