עוף גוזל...../images/Emo23.gif../images/Emo160.gifהסיפור שלי..
אני לא עומדת בזה קשה לי להיות שם, אני קורעת ברך נוגעת באדמה והראש שפוף ממוסמר, שקטה מעולם לא היתי מרוכזת ומדויקת עם עצמי. הכל נעלם לי הלחישות הסודות הליטופים ,הכל מבולבל בראשי אני מנסה להבין ולכוון את עצמי אליו… פעם היתי מאושרת, אני שותקת ומחייכת לעצמי נזכרת איך הצליח לי הריון בהפריית מבחנה ,איך צמחה לי הבטן השמנה כמו אמא אווזה, איך עטפתי וליטפתי והתמוגגתי מכל תנועה מכל מתיחה, הנאה צרופה שלושים ושמונה שבועות של שיכרון חושים ,והנה רגעי הלידה מגיעים ,ניתוח קיסרי יזום ,הנה הוא מגיח לעולם מתוך קרע בבטן התחתונה, הוא מונח על ביטני לחי אל לחי לשניה קטנה חבל הטבור נגזר ,עוף גוזל ועוד תאום שני הגיח לעולם מונח על הבטן לחי אל לחי רכות מתוקה ,חבל הטבור נגזר עוף גם אתה גוזל. התפתחות אבני דרך כמו תינוקות רגילים חייכנים ,גומות חן משכרות וממיסות אוח חיוכים של תינוקות. היתי מסתכלת בילדיי שמחה עד עמקי נשמתי, הילדים שכל כך יחלתי לעצמי אחרי שנים רבות של עקרות ,שנים של מאבק בגוף שסרב להתעבר בפרי של אהבה, שנים רבות של טיפולים מכאיבים ומתישים. אני מחבקת אותו מאחור מניחה את הלחי על פיו הוא נושק לי ברכות ושותק, אני חושבת שהוא הדבר הכי מיוחד. התאונה ההיא השאירה הדים שלא נעלמו, מאז התאונה כשרדפו אחריו שוטר וחובש, מאז אותו קול מסמר שיער של ניידת משטרה ואמבולנס, הוא רץ כשראשו זב דם, מפוחד מבוהל ,שמעתי את ההמולה סביב בני הקטן יצאתי למקום במהרה להציל את הגוזל שלי,ביקשתי מכולם לעצור להניח לו וניגשתי לאט אני צעד והוא צעד קטן מהוסס בצעדים קטנים אחד אני אחד הוא צעד צעד כשהגעתי אליו חפנתי אותו בזרועותיי חיבקתי אותו ברכות לבבית והדם הזב מראשו הפצוע הדביק אותו אליי ונזל כמו מחבר ומדביק אותו אליי אל אמא בביטחה. באיטיות חפוזה עלינו לאמבולנס הישר לבית החולים . הוא אחז בי חזק פחד ואני ליטפתי ושמרתי עליו ערני, שלא ירדם שלא יעלם. הוא השתנה הוא שקע בתוך עצמו, הוא חרד לקול סירנות שנשמעו ברחוב. הוא הסתתר בחצר הגן כששמע סירנה של ניידת משטרה או אמבולנס הוא נחרד ורץ לחפש מכסה. הגננת שלחה עשרות ילדים להביא אותו בכוח הוא נמחץ מתחת ערמת ילדי הגן שיסיעו לגננת שמשכה אותו באכזריות הכתה וכעסה על הילד שפחד מהפחד. כמו קפיץ מתוח הוא הלך, פניו הרצינו כבר לא היו שם שמחה וחיוכים, עיניו התמלאו דמעות שנראו מטופשות, מה ילד מה בוכה כמו ילד שהכריח את עצמו לבכות. רק לשכוח את הרגעים האיומים של השתיקה, הדמעות המבוכה של הילד הרע הילד שלא שלט עוד ועשה קקי בתחתונים, והבוז של הילדים, הוא הרגיש משהו כולם מסתכלים הם אפילו מריחים, הוא מדוכדך קצת מפוחד מתקדם הלאה, וכל הזמן נמשך אל עולם חדש משלו, עולם הבדידות. כאילו להרף עין אני יכולתי להציץ אל עולמו מקום שאסור להציץ, כשהרגיש שאני מציצה לו הוא נעמד בפינה עמד ונלחם בחירוק שיניים. הוא הגן על עולמו הקטן כמי שהיה לקראת מלחמה באויב ,קטן ואומלל עמד שם ונאבק בעולם כולו אסור להציץ לעולם הכלוא שלו . פרצוף יפה הבעה וחיוך מאולץ אף קטן ושפתיים ורודות רק רציתי ללמוד לדעת לקרוא בו לדעת אותו, מקצוען אמיתי יכל לדעת כמעט הכל על הפנים לפי התווים ,ילד עם חוויה טראומטית לא פנוי ריגשית. על החול הצוהל הוא שתק כמו רוח רפאים ,הוא תעב את הים, פחד מהשמש, רק נחבט לתוך עצמו לתוך עולמו, אלוהים פיזר אותו כמו חול כדי למחוק גבול לסבל, ילד תתעורר תן לחבק אותך חזק ,תן לאהוב אותך תן לקחת לך את הפינות החשוכות, רק תן אמא תיקח אליה הכל ,ילד אתה נולדת לגדול טהור. והזמן עובר כמו רכבת שועטת, ואני כרוחה אחר צעדיו , הוא זקוף ונוקשה, עיניו מוסתרות אחרי כובע עם מצחיה, פיו חשוק בזעף הוא רוצה לדעת הוא כבר נקי בריא ,ורוצה ללמוד הפחד מהכישלון אין לו אומץ הבושה המבטים הנבוכים, ילד אל תפחד אמא שומרת עליך. ואתה ילד כשושן שעלים לו כתומים חוצה את גבול האימה והמרחק שבין קיומך לדם קיומי אמא כשושנה חרישית כקטיפה סוככת על הנפש הקטנה שלך ומפייטת לך מור מהלב ומוחה דימעה, עוף גוזל חתוך את השמים ,טוס גוזל השמיים הם הגבול..
<> <> <> יש לי בבטן המון שאלות,,אני מקוה שיהיה לי את הכוח לשאול,ולקבל מענה,ואולי כך אלמד לדעת. השבוע התאומים יהיו בני 12 אחד פרח כילדים בגילו,ואחד תקוע במקום,ללא קרוא וכתוב,אחרי ועדות השמה,נכנעתי והסכמתי לשלוח אותו לחינוך מיוחד,במחשבה ששם אולי הגוזל שלי יפרח.. [הוא נראה רגיל,ילד יפה חכם,שובב,בבית הוא מחייך רק בבית]. מעולם לא סיפרו לי שבמקום החדש ,הוא בעצם חממה לילדים אלימים,כך הגוזל הבין שכדי לשרוד חייבים להכות,ולהיות מוכה. המורים והצוות מכים בילד זו דרך להרגיע אותו,כשהוא מתגונן על נפשו,הוא מואשם בהכאת מורה,הגשתי תלונה במשטרה,מאז המקרה השעו את הילד כחודש ימים. הילד יותר מושעה מלומד,כמעט כל שבוע הוא מושעה ליום או יומיים, והתנאי שהוחלט עכשיו,אם לא אתלווה לילד לבית הספר לא תתאפשר לו כניסה לשם. האם זה המענה של חינוך מיוחד?
אני לא עומדת בזה קשה לי להיות שם, אני קורעת ברך נוגעת באדמה והראש שפוף ממוסמר, שקטה מעולם לא היתי מרוכזת ומדויקת עם עצמי. הכל נעלם לי הלחישות הסודות הליטופים ,הכל מבולבל בראשי אני מנסה להבין ולכוון את עצמי אליו… פעם היתי מאושרת, אני שותקת ומחייכת לעצמי נזכרת איך הצליח לי הריון בהפריית מבחנה ,איך צמחה לי הבטן השמנה כמו אמא אווזה, איך עטפתי וליטפתי והתמוגגתי מכל תנועה מכל מתיחה, הנאה צרופה שלושים ושמונה שבועות של שיכרון חושים ,והנה רגעי הלידה מגיעים ,ניתוח קיסרי יזום ,הנה הוא מגיח לעולם מתוך קרע בבטן התחתונה, הוא מונח על ביטני לחי אל לחי לשניה קטנה חבל הטבור נגזר ,עוף גוזל ועוד תאום שני הגיח לעולם מונח על הבטן לחי אל לחי רכות מתוקה ,חבל הטבור נגזר עוף גם אתה גוזל. התפתחות אבני דרך כמו תינוקות רגילים חייכנים ,גומות חן משכרות וממיסות אוח חיוכים של תינוקות. היתי מסתכלת בילדיי שמחה עד עמקי נשמתי, הילדים שכל כך יחלתי לעצמי אחרי שנים רבות של עקרות ,שנים של מאבק בגוף שסרב להתעבר בפרי של אהבה, שנים רבות של טיפולים מכאיבים ומתישים. אני מחבקת אותו מאחור מניחה את הלחי על פיו הוא נושק לי ברכות ושותק, אני חושבת שהוא הדבר הכי מיוחד. התאונה ההיא השאירה הדים שלא נעלמו, מאז התאונה כשרדפו אחריו שוטר וחובש, מאז אותו קול מסמר שיער של ניידת משטרה ואמבולנס, הוא רץ כשראשו זב דם, מפוחד מבוהל ,שמעתי את ההמולה סביב בני הקטן יצאתי למקום במהרה להציל את הגוזל שלי,ביקשתי מכולם לעצור להניח לו וניגשתי לאט אני צעד והוא צעד קטן מהוסס בצעדים קטנים אחד אני אחד הוא צעד צעד כשהגעתי אליו חפנתי אותו בזרועותיי חיבקתי אותו ברכות לבבית והדם הזב מראשו הפצוע הדביק אותו אליי ונזל כמו מחבר ומדביק אותו אליי אל אמא בביטחה. באיטיות חפוזה עלינו לאמבולנס הישר לבית החולים . הוא אחז בי חזק פחד ואני ליטפתי ושמרתי עליו ערני, שלא ירדם שלא יעלם. הוא השתנה הוא שקע בתוך עצמו, הוא חרד לקול סירנות שנשמעו ברחוב. הוא הסתתר בחצר הגן כששמע סירנה של ניידת משטרה או אמבולנס הוא נחרד ורץ לחפש מכסה. הגננת שלחה עשרות ילדים להביא אותו בכוח הוא נמחץ מתחת ערמת ילדי הגן שיסיעו לגננת שמשכה אותו באכזריות הכתה וכעסה על הילד שפחד מהפחד. כמו קפיץ מתוח הוא הלך, פניו הרצינו כבר לא היו שם שמחה וחיוכים, עיניו התמלאו דמעות שנראו מטופשות, מה ילד מה בוכה כמו ילד שהכריח את עצמו לבכות. רק לשכוח את הרגעים האיומים של השתיקה, הדמעות המבוכה של הילד הרע הילד שלא שלט עוד ועשה קקי בתחתונים, והבוז של הילדים, הוא הרגיש משהו כולם מסתכלים הם אפילו מריחים, הוא מדוכדך קצת מפוחד מתקדם הלאה, וכל הזמן נמשך אל עולם חדש משלו, עולם הבדידות. כאילו להרף עין אני יכולתי להציץ אל עולמו מקום שאסור להציץ, כשהרגיש שאני מציצה לו הוא נעמד בפינה עמד ונלחם בחירוק שיניים. הוא הגן על עולמו הקטן כמי שהיה לקראת מלחמה באויב ,קטן ואומלל עמד שם ונאבק בעולם כולו אסור להציץ לעולם הכלוא שלו . פרצוף יפה הבעה וחיוך מאולץ אף קטן ושפתיים ורודות רק רציתי ללמוד לדעת לקרוא בו לדעת אותו, מקצוען אמיתי יכל לדעת כמעט הכל על הפנים לפי התווים ,ילד עם חוויה טראומטית לא פנוי ריגשית. על החול הצוהל הוא שתק כמו רוח רפאים ,הוא תעב את הים, פחד מהשמש, רק נחבט לתוך עצמו לתוך עולמו, אלוהים פיזר אותו כמו חול כדי למחוק גבול לסבל, ילד תתעורר תן לחבק אותך חזק ,תן לאהוב אותך תן לקחת לך את הפינות החשוכות, רק תן אמא תיקח אליה הכל ,ילד אתה נולדת לגדול טהור. והזמן עובר כמו רכבת שועטת, ואני כרוחה אחר צעדיו , הוא זקוף ונוקשה, עיניו מוסתרות אחרי כובע עם מצחיה, פיו חשוק בזעף הוא רוצה לדעת הוא כבר נקי בריא ,ורוצה ללמוד הפחד מהכישלון אין לו אומץ הבושה המבטים הנבוכים, ילד אל תפחד אמא שומרת עליך. ואתה ילד כשושן שעלים לו כתומים חוצה את גבול האימה והמרחק שבין קיומך לדם קיומי אמא כשושנה חרישית כקטיפה סוככת על הנפש הקטנה שלך ומפייטת לך מור מהלב ומוחה דימעה, עוף גוזל חתוך את השמים ,טוס גוזל השמיים הם הגבול..
