עוצו לי (גוצו לי
)
(זה הולך להיות טקסט ארוך - אנסה לתמצת כמיטב יכולתי)
ובכן - אני בזוגיות מזה כ-3 שנים פלוס; מתגוררים יחד כמעט שנתיים.
חרף גילי המופלג (אמצע העשור החמישי לחיי) ניתן לומר שזו המערכת הזוגית הראשונה שלי ובטח הפעם הראשונה שבה אני חולקת את חיי עם בן זוג באותו בית. תמוה - אני יודעת - אך הסיבה לכך תובהר בעוד מספר רגעים.
(בן זוגי (בשלהי העשור החמישי לחייו) חווה מספר מערכות יחסים זוגיות ואף גר עם מספר בנות זוג לפניי)
אני סובלת משלל מחלות מאז הילדות המוקדמת אשר בעטיין "ביליתי" חלק ניכר מחיי בטיפולים שונים (ומשונים) ובאישפוזים ממושכים. לתפיסתי ניסיתי את כל מה שיש לרפואה להציע ואמנם מצבי הבריאותי השתפר לאין ערוך ביחס למצב בשנים עברו, אבל אני עדיין סובלת מתחלואים רבים אשר מגבילים את חיי (וחיי הסובבים אותי) בצורה משמעותית בכל אספקט אפשרי כמעט.
אין עוררין על כך שאני מוגבלת מאוד. אני הראשונה שתודה בכך. אבל, מבחינתי זה-מה-יש. עשיתי והרופאים עשו ככל שביכולתם וגם אם המצב #@$, אז זה המצב ואין מה לעשות יותר.
על מנת להיות הוגנת סיפרתי לבן זוגי בצורה מאוד גלויה ומפורטת על מצבי בשלב מאוד מוקדם של ההכרות. לא ניסיתי לייפות את המצב אלא להיפך - הבהרתי לו שמצבי מאוד מגביל, שלא במקרה חייתי למעלה מ-40 שנה בלי זוגיות ושאלתי אותו האם הוא מסוגל להתמודד עם זה, מה שנקרא take it or leave it. לא כאיום אלא באמת כי זה מה שיש.
הוא השיב שהוא מסוגל להתמודד עם זה ויצאנו לדרך
א-מה-מה? במבחן הפרקטיקה זה עובד קצת פחות
נניח לצורך העניין שאני עיוורת, OK? אמרתי לו בצורה הכי ברורה שיש שאני עיוורת. הוא הבין את זה. הוא קיבל את זה. and yet בכל פעם מחדש הוא קובל על כך שאני לא מסוגלת להבדיל בין אדום לכחול. ואני חוזרת ואומרת לו שבוודאי שאני לא מסוגלת להבדיל בין אדום לכחול כי אני עיוורת, עובדה שהוא מודע אליה מההתחלה. ואז הוא אומר שהכל היה יפה וטוב לפני 3 שנים, אבל עכשיו כשאנחנו בזוגיות הוא היה מצפה שלמען הזוגיות אני "אתאמץ לראות" ואני טוענת שזה לא עובד ככה. אני לא יכולה "להתאמץ לראות" כי זה-מה-יש ואת ה-זה-מה-יש הזה אני נואמת לו כבר 3 שנים.
זה לא שאני לא אמפטית למצבו. להיפך. אני מודעת לכך שמאוד קשה לחיות איתי. אני מבינה שזה מתסכל, but what can you do?
הבעיה היא שבהתחלה באמת הייתה הפרדה בין פעילויות ספיציפיות שנבצר ממני לעשות לעומת כל השאר (תקשורת, אינטימיות, רגשות וכל הג'אז הזה שבאמת היו מצויינים ++
...) ועם השנים יש חלחול וכרסום גם ב"כל השאר". כמו איזה רקבון שמתפשט וקשה לעצור אותו או חומצה רעילה שמתפשטת ועכשיו ממלאה את כל החלל.
אם בהתחלה הייתה באמת הכלה מופלאה מצידו ואח"כ היה כעס נקודתי על מצבים מוגבלים נקודתיים, עכשיו יש מעין כעס כללי כזה שמכסה בעצם על הכל. שוב - אני לא מאשימה! אני מ-א-ו-ד מבינה את הקושי שלו ואיך ולמה זה קרה, אבל זה קרה...
בהתחלה היינו מדברים על זה ועם הזמן הבנו שהדיבורים לא מובילים לשום מקום, אז די הפסקנו לדבר (באופן כללי, לא רק על המגבלות) ודי הפסקנו לעשות סקס ו-basically בנקודת זמן זו אנחנו שני אנשים שחולקים אותו חלל (שמלא בכעס ומרירות).
השאלה היא מה עושים אם בכלל.
אני רואה שחלקכם פה מחסידי הטיפול הזוגי
אז זה משהו לא רלוונטי לגבינו כי מבחינתו יש רק אדם אחד שצריך טיפול בואכה תיקון פה וזה לא הוא (תפיסה שבפני עצמה מייצרת אצלי כעס בואכה התנגדות...).
"אז תלכי לטיפול לבד" - זו התגובה הבאה שלכם, נכון?
אוקיי, אז זה חלק מהבעיה כי כבר הצהרתי שאני למודת טיפולים ובאמת באמת שקצתי בהם ולכן יש בי התנגדות לעוד אחד.
אז יש עוד משהו שלא חשבתי/נו עליו או ש...זהו? לוותר? אין מנוס מלהפרד?
תודה למי שקרא עד כאן, תודה מראש על הנכונות לעזור וחג שמח!
(זה הולך להיות טקסט ארוך - אנסה לתמצת כמיטב יכולתי)
ובכן - אני בזוגיות מזה כ-3 שנים פלוס; מתגוררים יחד כמעט שנתיים.
חרף גילי המופלג (אמצע העשור החמישי לחיי) ניתן לומר שזו המערכת הזוגית הראשונה שלי ובטח הפעם הראשונה שבה אני חולקת את חיי עם בן זוג באותו בית. תמוה - אני יודעת - אך הסיבה לכך תובהר בעוד מספר רגעים.
(בן זוגי (בשלהי העשור החמישי לחייו) חווה מספר מערכות יחסים זוגיות ואף גר עם מספר בנות זוג לפניי)
אני סובלת משלל מחלות מאז הילדות המוקדמת אשר בעטיין "ביליתי" חלק ניכר מחיי בטיפולים שונים (ומשונים) ובאישפוזים ממושכים. לתפיסתי ניסיתי את כל מה שיש לרפואה להציע ואמנם מצבי הבריאותי השתפר לאין ערוך ביחס למצב בשנים עברו, אבל אני עדיין סובלת מתחלואים רבים אשר מגבילים את חיי (וחיי הסובבים אותי) בצורה משמעותית בכל אספקט אפשרי כמעט.
אין עוררין על כך שאני מוגבלת מאוד. אני הראשונה שתודה בכך. אבל, מבחינתי זה-מה-יש. עשיתי והרופאים עשו ככל שביכולתם וגם אם המצב #@$, אז זה המצב ואין מה לעשות יותר.
על מנת להיות הוגנת סיפרתי לבן זוגי בצורה מאוד גלויה ומפורטת על מצבי בשלב מאוד מוקדם של ההכרות. לא ניסיתי לייפות את המצב אלא להיפך - הבהרתי לו שמצבי מאוד מגביל, שלא במקרה חייתי למעלה מ-40 שנה בלי זוגיות ושאלתי אותו האם הוא מסוגל להתמודד עם זה, מה שנקרא take it or leave it. לא כאיום אלא באמת כי זה מה שיש.
הוא השיב שהוא מסוגל להתמודד עם זה ויצאנו לדרך
א-מה-מה? במבחן הפרקטיקה זה עובד קצת פחות
נניח לצורך העניין שאני עיוורת, OK? אמרתי לו בצורה הכי ברורה שיש שאני עיוורת. הוא הבין את זה. הוא קיבל את זה. and yet בכל פעם מחדש הוא קובל על כך שאני לא מסוגלת להבדיל בין אדום לכחול. ואני חוזרת ואומרת לו שבוודאי שאני לא מסוגלת להבדיל בין אדום לכחול כי אני עיוורת, עובדה שהוא מודע אליה מההתחלה. ואז הוא אומר שהכל היה יפה וטוב לפני 3 שנים, אבל עכשיו כשאנחנו בזוגיות הוא היה מצפה שלמען הזוגיות אני "אתאמץ לראות" ואני טוענת שזה לא עובד ככה. אני לא יכולה "להתאמץ לראות" כי זה-מה-יש ואת ה-זה-מה-יש הזה אני נואמת לו כבר 3 שנים.
זה לא שאני לא אמפטית למצבו. להיפך. אני מודעת לכך שמאוד קשה לחיות איתי. אני מבינה שזה מתסכל, but what can you do?
הבעיה היא שבהתחלה באמת הייתה הפרדה בין פעילויות ספיציפיות שנבצר ממני לעשות לעומת כל השאר (תקשורת, אינטימיות, רגשות וכל הג'אז הזה שבאמת היו מצויינים ++
אם בהתחלה הייתה באמת הכלה מופלאה מצידו ואח"כ היה כעס נקודתי על מצבים מוגבלים נקודתיים, עכשיו יש מעין כעס כללי כזה שמכסה בעצם על הכל. שוב - אני לא מאשימה! אני מ-א-ו-ד מבינה את הקושי שלו ואיך ולמה זה קרה, אבל זה קרה...
בהתחלה היינו מדברים על זה ועם הזמן הבנו שהדיבורים לא מובילים לשום מקום, אז די הפסקנו לדבר (באופן כללי, לא רק על המגבלות) ודי הפסקנו לעשות סקס ו-basically בנקודת זמן זו אנחנו שני אנשים שחולקים אותו חלל (שמלא בכעס ומרירות).
השאלה היא מה עושים אם בכלל.
אני רואה שחלקכם פה מחסידי הטיפול הזוגי
"אז תלכי לטיפול לבד" - זו התגובה הבאה שלכם, נכון?
אוקיי, אז זה חלק מהבעיה כי כבר הצהרתי שאני למודת טיפולים ובאמת באמת שקצתי בהם ולכן יש בי התנגדות לעוד אחד.
אז יש עוד משהו שלא חשבתי/נו עליו או ש...זהו? לוותר? אין מנוס מלהפרד?
תודה למי שקרא עד כאן, תודה מראש על הנכונות לעזור וחג שמח!
