אינתי עמרי
New member
עזה, אוגוסט - ספטמבר 2005
כל אחד והספטמבר שלו. חלק מהאנשים בילו אותו בחזרה לבית ספר, אולי לחלק זה רק סימן את סוף הקיץ ותחילת הסתיו. יש כאלה, כאלה עם מזל, שבאת העירו אותם רק בסוף החודש כמו בשיר של גרינדיי. בכל מקרה, אני את סמפטמבר 2005, ביליתי אותו עם עזה. שזה מצד אחד לא כזה גרוע, מצד שני גם לא כזה טוב. כי שאתה באמת רואה וחווה את המשמעות לביטוי "לך לעזה" או "לך לעזאזל", אז פתאום אתה רואה שבילוי כזה מטעין אותך בלא מעט חוויות ותחושות. כאלה שהחלטתי שכדאי לכתוב, ואם תרצו אתם מוזמנים לקרוא. הכל התחיל אחרי שצה"ל השלים את פינוי המתיישבים מגוש קטיף. אני לא נכנס מה נכון ומה לא, אבל איפשהוא בסוף אוגוסט, מצאנו את עצמנו רק עם צבא ברצועה. המראות היו לא פשוטים. למי שביקר בחבל הארץ הזה, ולא ניזן רק מכותרות העיתונים, יודע שמדובר באחד המקומות היותר יפים בארץ. חוף דקלים למשל, יכול בקלות להיכנס לו בפסגרה של החופים בארץ, אם לא הכי. משהו כמו אכזיב, רק נקי, נקי מאד. כל בן אדם, בן אם הוא היה בעד או נגד היה פשוט חוטף הלם. למה הלם? כמו בסרטים האלה, שאסטרואיד פוגע והורס את הכל, או בתמונות על האסונות טבע שטוב שקורים להם במדינות מאד רחוקות. פתאום הכל נעלם. פשוט ככה. אתה נכנס לבית נטוש, ורואה איזה צעצוע של תינוק שנזרק שם, ואתה מבין שהיו כאן חתכת חיים. שוב, לא רוצה להגיד עם זה היה צודק או לא. אבל תבינו את זה. אתה עומד מול זה ומרגיש פתאום הכי בודד בעולם, הריקנות והכלום הפתאומי האלה עוטפים אותך, ואתה בקושי מדבר. לא פשוט. עכשיו תחשבו שכל בני הדודים מסביב רק מזילים ריר ורוצים מאד להיכנס פנימה. מול זה, בערך היינו. במסגרת המשימה שהוטלה על הגדוד והפלוגה שלי, היינו צריכים להגן על ציר כיסופים. מי שלא מכיר, מדובר בציר הגישה אל גוש קטיף. משהו מאד סוריאליסטי. על הציר, שמן הסתם מותר שרק רכבים ישראלים יעברו עליו, חולשים אלפי פלשתינים. שכונות סלקה מצפון, דיר אל בלח שליד כפר דרום, פאתייה הצפוניים של חאן יונס, שכונת אבו-עלי. ובאמצע כביש. הכביש הזה גבה גם מחיר דמים לא קל. משפחת חטואל ז"ל, למשל. על הציר יש אפילו גשר שעורף עורק תחבורה פלסתיני. הכל כדי למנוע הפרדה וכמה שפחות חיכוך בין שתי האוכלוסיות. חיכוך, חיכוך קטלני מסתבר. מצידי הכביש יש גדר גבוהה והמון תלתליות. על הציר הזה היינו צריכים לשמור ולדאוג שיישאר פתוח. פתוח למה? לכל מה שמוצאים מגוש קטיף, מוציאים ולא מחזירים מן הסתם. זה בא בכמויות. קראוונים, עצים, חלקי חממות, הכל, הוציאו הכל. רגע הזוי אחד היה שעמדנו ליד הטנק ואחד החיילים שלי זיהה את הקיוסק מהמכינה שלו בעצמונה. בא לך לצחוק באותה שניה, אבל עמוק בלב אתה בוכה. שיירות על גבי שיירות, המון של ציוד. הכל מוצאים, ואנחנו שומרים על זה. המשימה של המחלקה שלי היתה לאגן באיזור איפה שהיה מוצב האורחן שבצומת הגוש. למה היה? כי כמה אחמדים חפרו מנהרה מתחתיו ופוצצו אותו. המחיר היה חייהם של ארבעה חיילים. הבסיס היה בית של משפחה פלסתינים מאד נחמדה, בעל הבית היה כנראה ירקן, אחרת אין איך להסביר את מגוון השיחים שהיו לו בחצר. שיחים, עלים וכל מני דברים שעושים ראש טוב... בעל הבית נראה דיי מאושר מנוכחות שלנו שם, הוא כל הזמן הציע קפה ונרגילה וישב מתחת לסוכת שנטיפי בחצר שלו מחייך במסטוליות חסרת קשר למציאות. אנחנו היינו בקומה השניה והמשפחה היתה בקומה הראשונה. היה מוזר בהתחלה, אבל מתרגלים. ישנו 12 איש בחדר קטן, על מזרוני גומי דקים להחריד. המים היו שישיות של מיי עדן, מקלחת עם מיי ים מלוחים בזרם של שתינה של נמלה. האוכל? סנדויצ'ים ארוזים במגוון טעמים מלאכותיים, חמגשיות ופחיות ארסיקיו. לא רע. עסקנו במארבים עם הטנקים, ובין לבין בעיקר הרגנו זבובים, חיפשנו צל וגם להוציא את החול מהגוף שלנו. לא רע בכלל. ככה עברו שבועיים. היציאה הביתה נראתה מאד רחוקה. לפעמים חשבתי שאיך זה אחרי 3 שנים בצבא ודווקא עכשיו אתה נעשה לחוץ בית. לא שאני מזלזל בבית חס וכרפס, אבל הפעם זה משהו שונה. עכשיו יש לך מישהי שמחכה לך. אותה מישהי, שהיא מאד יקרה לך, נמצאת בקורס לא קל בכלל. כל קרבי, גם כזה שזרקו אותו לא, יודע כמה מתסכל יכול להיות שהיציאות יוצאות לא חופפות. ישנם מקרים שפשוט לא רואים אחד את השני יותר מחודש! במקרה הזה, מדובר במכת מוות לקשר. אלא אם כן, הוא מאד מיוחד ומאד חזק. ככה זה היה. אמנם בנתיים זה כן החזיק מעמד, אבל זה לא קל בכלל. שישי בערב. שבת נכנסה. עוד שעתיים ואתה עולה למארב של 12 שעות לפחות. הלב שלך עמוס ומלא געגועים. מה זה מלא, הגעגוע הזה זורם לך בעורקים בכל הגוף וממלא כל פינה ומקום אפשרי. מה יותר פשוט מלמלא כמיהה זאת של בן אדם? לפגוש את האהבה שלו. רק לקום וללכת, אבל לא, אי אפשר... יש לך שליחות לבצע, אתה בשירות המדינה שלך, שגם אותה אתה אוהב. ככה זה, אהבה אל מול אהבה, והלב נקרע. ברגע שהיא עונה לך, הכל נראה רגוע וטוב. הקול שלה מגיע ללב שלך. מרגיע אותו. עושה לך קצת טוב. אתה שומע אותה בבית שלה, אין טוב מזה. אם אני סוגר, הנחמה היא שהיא בבית, מבלה, נחה, היא מאושרת. אתה שומע אותה מתארגנת לצאת לבילוי. לשניה אתה עוצר וחושב מתי אני פעם אחרונה יצאתי ככה (ולא, סיור בשכונה עזתית לא נחשב). הכי עושה לך טוב זה הצחוק שלך. הנה גם אתה צוחק מזה. ככה, פתאום בלב רצועת עזה, מתוך הבית הפלשתיני הזה ומבעד לרשתות ההסוואה וקולות מנוע הטנק, אתה צוחק, צוחק איתה. איתה. עם זאת שאתה אוהב. אוהב וכל כך מתגעגע. כמובן ששיחות כאלה לא יכולות להימשך לנצח. אתה לא רוצה שהשיחה תיגמר. גם כן הקרינה, או החשבון בסוף החודש, למי אכפת. אני מאושר עכשיו. אבל היא כבר צריכה לצאת, ואז השיחה נגמרת. מעבר חד מאד, מספיק להרים את הראש, ובשניה אחת אתה חזרה למציאות שלך. לעשות תדריך, ללכת לטנק, לנסוע, לטעון פגז. יש לך דקה למחות את הדמעה מהלחי שלך. יש לך חיילים מאחורה, אם אתה תישבר מה יהיה איתם? לפעמים אני חושב לעצמי אם כדי לספר על זה. מצד שני גם לה קשה במה שהיא עוברת, אוף. אם רק היה אפשר להתגבר על כל זה, על המרחק, ולהיות כמו כל זוג נורמלי בעולם הזה. איזו מציאות מוזרה.
כל אחד והספטמבר שלו. חלק מהאנשים בילו אותו בחזרה לבית ספר, אולי לחלק זה רק סימן את סוף הקיץ ותחילת הסתיו. יש כאלה, כאלה עם מזל, שבאת העירו אותם רק בסוף החודש כמו בשיר של גרינדיי. בכל מקרה, אני את סמפטמבר 2005, ביליתי אותו עם עזה. שזה מצד אחד לא כזה גרוע, מצד שני גם לא כזה טוב. כי שאתה באמת רואה וחווה את המשמעות לביטוי "לך לעזה" או "לך לעזאזל", אז פתאום אתה רואה שבילוי כזה מטעין אותך בלא מעט חוויות ותחושות. כאלה שהחלטתי שכדאי לכתוב, ואם תרצו אתם מוזמנים לקרוא. הכל התחיל אחרי שצה"ל השלים את פינוי המתיישבים מגוש קטיף. אני לא נכנס מה נכון ומה לא, אבל איפשהוא בסוף אוגוסט, מצאנו את עצמנו רק עם צבא ברצועה. המראות היו לא פשוטים. למי שביקר בחבל הארץ הזה, ולא ניזן רק מכותרות העיתונים, יודע שמדובר באחד המקומות היותר יפים בארץ. חוף דקלים למשל, יכול בקלות להיכנס לו בפסגרה של החופים בארץ, אם לא הכי. משהו כמו אכזיב, רק נקי, נקי מאד. כל בן אדם, בן אם הוא היה בעד או נגד היה פשוט חוטף הלם. למה הלם? כמו בסרטים האלה, שאסטרואיד פוגע והורס את הכל, או בתמונות על האסונות טבע שטוב שקורים להם במדינות מאד רחוקות. פתאום הכל נעלם. פשוט ככה. אתה נכנס לבית נטוש, ורואה איזה צעצוע של תינוק שנזרק שם, ואתה מבין שהיו כאן חתכת חיים. שוב, לא רוצה להגיד עם זה היה צודק או לא. אבל תבינו את זה. אתה עומד מול זה ומרגיש פתאום הכי בודד בעולם, הריקנות והכלום הפתאומי האלה עוטפים אותך, ואתה בקושי מדבר. לא פשוט. עכשיו תחשבו שכל בני הדודים מסביב רק מזילים ריר ורוצים מאד להיכנס פנימה. מול זה, בערך היינו. במסגרת המשימה שהוטלה על הגדוד והפלוגה שלי, היינו צריכים להגן על ציר כיסופים. מי שלא מכיר, מדובר בציר הגישה אל גוש קטיף. משהו מאד סוריאליסטי. על הציר, שמן הסתם מותר שרק רכבים ישראלים יעברו עליו, חולשים אלפי פלשתינים. שכונות סלקה מצפון, דיר אל בלח שליד כפר דרום, פאתייה הצפוניים של חאן יונס, שכונת אבו-עלי. ובאמצע כביש. הכביש הזה גבה גם מחיר דמים לא קל. משפחת חטואל ז"ל, למשל. על הציר יש אפילו גשר שעורף עורק תחבורה פלסתיני. הכל כדי למנוע הפרדה וכמה שפחות חיכוך בין שתי האוכלוסיות. חיכוך, חיכוך קטלני מסתבר. מצידי הכביש יש גדר גבוהה והמון תלתליות. על הציר הזה היינו צריכים לשמור ולדאוג שיישאר פתוח. פתוח למה? לכל מה שמוצאים מגוש קטיף, מוציאים ולא מחזירים מן הסתם. זה בא בכמויות. קראוונים, עצים, חלקי חממות, הכל, הוציאו הכל. רגע הזוי אחד היה שעמדנו ליד הטנק ואחד החיילים שלי זיהה את הקיוסק מהמכינה שלו בעצמונה. בא לך לצחוק באותה שניה, אבל עמוק בלב אתה בוכה. שיירות על גבי שיירות, המון של ציוד. הכל מוצאים, ואנחנו שומרים על זה. המשימה של המחלקה שלי היתה לאגן באיזור איפה שהיה מוצב האורחן שבצומת הגוש. למה היה? כי כמה אחמדים חפרו מנהרה מתחתיו ופוצצו אותו. המחיר היה חייהם של ארבעה חיילים. הבסיס היה בית של משפחה פלסתינים מאד נחמדה, בעל הבית היה כנראה ירקן, אחרת אין איך להסביר את מגוון השיחים שהיו לו בחצר. שיחים, עלים וכל מני דברים שעושים ראש טוב... בעל הבית נראה דיי מאושר מנוכחות שלנו שם, הוא כל הזמן הציע קפה ונרגילה וישב מתחת לסוכת שנטיפי בחצר שלו מחייך במסטוליות חסרת קשר למציאות. אנחנו היינו בקומה השניה והמשפחה היתה בקומה הראשונה. היה מוזר בהתחלה, אבל מתרגלים. ישנו 12 איש בחדר קטן, על מזרוני גומי דקים להחריד. המים היו שישיות של מיי עדן, מקלחת עם מיי ים מלוחים בזרם של שתינה של נמלה. האוכל? סנדויצ'ים ארוזים במגוון טעמים מלאכותיים, חמגשיות ופחיות ארסיקיו. לא רע. עסקנו במארבים עם הטנקים, ובין לבין בעיקר הרגנו זבובים, חיפשנו צל וגם להוציא את החול מהגוף שלנו. לא רע בכלל. ככה עברו שבועיים. היציאה הביתה נראתה מאד רחוקה. לפעמים חשבתי שאיך זה אחרי 3 שנים בצבא ודווקא עכשיו אתה נעשה לחוץ בית. לא שאני מזלזל בבית חס וכרפס, אבל הפעם זה משהו שונה. עכשיו יש לך מישהי שמחכה לך. אותה מישהי, שהיא מאד יקרה לך, נמצאת בקורס לא קל בכלל. כל קרבי, גם כזה שזרקו אותו לא, יודע כמה מתסכל יכול להיות שהיציאות יוצאות לא חופפות. ישנם מקרים שפשוט לא רואים אחד את השני יותר מחודש! במקרה הזה, מדובר במכת מוות לקשר. אלא אם כן, הוא מאד מיוחד ומאד חזק. ככה זה היה. אמנם בנתיים זה כן החזיק מעמד, אבל זה לא קל בכלל. שישי בערב. שבת נכנסה. עוד שעתיים ואתה עולה למארב של 12 שעות לפחות. הלב שלך עמוס ומלא געגועים. מה זה מלא, הגעגוע הזה זורם לך בעורקים בכל הגוף וממלא כל פינה ומקום אפשרי. מה יותר פשוט מלמלא כמיהה זאת של בן אדם? לפגוש את האהבה שלו. רק לקום וללכת, אבל לא, אי אפשר... יש לך שליחות לבצע, אתה בשירות המדינה שלך, שגם אותה אתה אוהב. ככה זה, אהבה אל מול אהבה, והלב נקרע. ברגע שהיא עונה לך, הכל נראה רגוע וטוב. הקול שלה מגיע ללב שלך. מרגיע אותו. עושה לך קצת טוב. אתה שומע אותה בבית שלה, אין טוב מזה. אם אני סוגר, הנחמה היא שהיא בבית, מבלה, נחה, היא מאושרת. אתה שומע אותה מתארגנת לצאת לבילוי. לשניה אתה עוצר וחושב מתי אני פעם אחרונה יצאתי ככה (ולא, סיור בשכונה עזתית לא נחשב). הכי עושה לך טוב זה הצחוק שלך. הנה גם אתה צוחק מזה. ככה, פתאום בלב רצועת עזה, מתוך הבית הפלשתיני הזה ומבעד לרשתות ההסוואה וקולות מנוע הטנק, אתה צוחק, צוחק איתה. איתה. עם זאת שאתה אוהב. אוהב וכל כך מתגעגע. כמובן ששיחות כאלה לא יכולות להימשך לנצח. אתה לא רוצה שהשיחה תיגמר. גם כן הקרינה, או החשבון בסוף החודש, למי אכפת. אני מאושר עכשיו. אבל היא כבר צריכה לצאת, ואז השיחה נגמרת. מעבר חד מאד, מספיק להרים את הראש, ובשניה אחת אתה חזרה למציאות שלך. לעשות תדריך, ללכת לטנק, לנסוע, לטעון פגז. יש לך דקה למחות את הדמעה מהלחי שלך. יש לך חיילים מאחורה, אם אתה תישבר מה יהיה איתם? לפעמים אני חושב לעצמי אם כדי לספר על זה. מצד שני גם לה קשה במה שהיא עוברת, אוף. אם רק היה אפשר להתגבר על כל זה, על המרחק, ולהיות כמו כל זוג נורמלי בעולם הזה. איזו מציאות מוזרה.
