בתור חדשה טריה במקצוע
אני מחפשת עבודה בחודשיים האחרונים. בתור ילדה הייתי הולכת עם המשפחה לרווחה בגלל בעיות של עוני ועוד כל מיני מרעין בישין וחלמתי לעבוד ברווחה אחרי סיום הלימודים. אחרי שלוש ראיונות בלשכות שונות הבנתי שלא כל כך רוצים אותי... וכמובן שאחרי כמה סירובים וחודשי אבטלה אני מתחילה להשתעשע במחשבות על לצאת מחוץ למקצוע, למרות שאני כאן רק חודשיים.
מהמקום שלי, אני נוטה להתמרמר על זה שאני מתחננת לעשות עבודת רווחה ולא מקבלים אותי, למרות שהחיים נתנו לי את הנסיון הכי טוב שיש בתחום הזה. בנוסף, אחרי שבלימודים רק דחפו לנו שזה לא בסדר ללמוד את המקצוע כדי ללכת לעשות טיפול קליני ושהעבודה האמיתית שלנו זה רווחה וצריכים אותנו שם... אני מרגישה קצת מופתעת מזה שעבודה ברווחה אין בנמצא, אבל בבריאות הנפש / פנימיות וכו', שם יש הרבה טיפול קליני, יש הרבה יותר משרות. מעבר לזה, כמובן שכל העבודות האחרות שהן לא ממשלתיות יש להן אלמנט של ניצול, מבחינת חלקיות משרה, משכורת ותנאים, שעות וכוננויות - וגם זה מאד מבאס אותי ומייאש אותי מראש.
בגדול אני גם מרגישה שעבודה סוציאלית כפי שהיא אמורה להעשות לא קורית כמעט בארץ - או שזה טיפול קליני או שזה מעין פס ייצור כמו מה שיש ברווחה, שאת נדרשת לתקתק הכל ומהר. בהכשרה הייתי מלווה פונים גם למקומות כמו ביטוח לאומי והייתי יכולה לראות איזה הבדל מטורף זה היה עושה - גם ביחס של נותני השירות כלפיהם וגם בתחושה שלהם עצמם וחבל לי שדברים כאלו לא מתאפשרים לנו כל כך במקצוע... יש עובדים טובים אבל מסגרות בעייתיות. אבל אני עדיין מאמינה ביכולת לתרום ולתת עבודה משמעותית גם במסגרות שקיימות ומחפשת עכשיו עבודה בהוסטלים (גישת השיקום, לדוגמא, היא ממש בכיוון הנכון).
אפשר לומר שהקושי שלי עם המקצוע והחשיבה (המוקדמת מדי) על עזיבה נובעים בסופו של דבר מהתחושה שמזלזלים בי - הלימודים הם קשים, הראיונות והמיונים לעבודות הם קפדניים, העבודה היא חשובה והיא נעשית למען אנשים שמגיע להם, אבל מצד שני לא מתגמלים את העובדים כמו שצריך ובהרבה מקרים גם בכלל לא מעריכים את העבודה שלהם. אם הייתי מרגישה שהיינו מקבלים יותר הערכה או תמיכה זה היה גורם לי לרצות יותר להשאר (וכרגע אגב אני מתכננת להשאר ולא מוותרת בקלות).