עזרה בבקשה
אני סובלת שנים מדיסטמיה עם פרקים מאג'ורים בהפרשים ארוכים.
יש לי בת זוג מדהימה, אנחנו ביחד שנה פלוס ולאחרונה החלטנו לעבור לגור ביחד. הקשר בריא, אנחנו מתקשרות, משלימות אחת את השנייה, יותר ממה שיכולתי אי פעם לבקש.
לפני כחצי שנה החלטתי להפסיק לקחת את נוגדי הדיכאון שלי (אפקסור), לאחר תקופה של שנה שלקחתי באופן קבוע, בהתייעצות פסיכיאטרית כמובן. רציתי לנסות לנקות את הגוף לפני שאני שוקלת להחליף כדורים, כי הרגשתי שהאפקסור משטיח אותי ושאני במצב טוב יותר.
התגובה להפסקת הכדורים הייתה טובה, הרגשתי טוב יותר, כאילו "התעוררתי לחיים", אם כי לא מדובר על איזו אופוריה וזה לא שבעיות שמלוות אותי שנים נעלמו פתאום.
יש לציין שאני גם לא נמצאת בפסיכותרפיה כלשהי, שכן לאחר ניסיונות רבים לאורך השנים לא הצלחתי להפיג מזה תועלת.
בשבועיים האחרונים הרגשתי שהחשק שלי יורד וכך גם האנרגיה. לאחר מכן התחלתי להרגיש ספקות בנוגע לקשר עם זוגתי, ספקות שהכניסו אותי לחרדה טוטאלית. הכל התפרץ ודיברנו על זה, היא לא הבינה מה היא צריכה לעשות כי כל שאלה שהייתה לי התשובה שלי הייתה שאני לא יודעת, ואני באמת לא יודעת. העניין התפוצץ ביום שישי בלילה כשהגעתי למיון ביחד איתה, קיבלתי כדורי הרגעה לימים הקרובים וכן התחלתי שוב את התהליך עם האפקסור.
מאז נסעתי להוריי לכמה ימים, אין לי כוח לעשות כלום, אין לי חשק לעשות כלום, לא בא לי לדבר עם אף אחד, רק לישון. זוגתי תומכת בי מאוד למרות הקושי הרב שלה.
הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא שהפסקתי לאהוב אותה. אני לא מבינה איך זה יכול לקרות בשנייה, וכל הפסיכיאטרים שראיתי ביומיים האחרונים אומרים שהדיכאון חזר ושהוא צובע הכל בשחור.
האם זה נכון? האם מישהו חווה את זה? האם יכול להיות שקהות החושים הזאת משפיעה גם על תחושותיי לגביה?
אני כל הזמן שואלת את עצמי את שאלת הביצה והתרנגולת, מה בא קודם, האם נכנסתי לדיכאון וזה מה שגרם לכך או האם משהו בי כבה לגביה ובעקבות זה הגיע הדיכאון?
כולם אומרים ההפך ושאי-אפשר להפסיק לאהוב בשניה. אני מנסה להיאחז בזה כי היא הדבר הכי טוב שקרה לי, אנחנו באמת זוג יוצא דופן, יש לנו תקשורת מדהימה ואנחנו ממלאות אחת את השנייה באיזון מושלם.
כמובן שאני כותבת את ההודעה הזאת בדמעות ובהיסטריה ואני רק רוצה לשמוע האם מישהו חווה דבר כזה?
בבקשה, אשמח לכל תגובה
תודה
אני סובלת שנים מדיסטמיה עם פרקים מאג'ורים בהפרשים ארוכים.
יש לי בת זוג מדהימה, אנחנו ביחד שנה פלוס ולאחרונה החלטנו לעבור לגור ביחד. הקשר בריא, אנחנו מתקשרות, משלימות אחת את השנייה, יותר ממה שיכולתי אי פעם לבקש.
לפני כחצי שנה החלטתי להפסיק לקחת את נוגדי הדיכאון שלי (אפקסור), לאחר תקופה של שנה שלקחתי באופן קבוע, בהתייעצות פסיכיאטרית כמובן. רציתי לנסות לנקות את הגוף לפני שאני שוקלת להחליף כדורים, כי הרגשתי שהאפקסור משטיח אותי ושאני במצב טוב יותר.
התגובה להפסקת הכדורים הייתה טובה, הרגשתי טוב יותר, כאילו "התעוררתי לחיים", אם כי לא מדובר על איזו אופוריה וזה לא שבעיות שמלוות אותי שנים נעלמו פתאום.
יש לציין שאני גם לא נמצאת בפסיכותרפיה כלשהי, שכן לאחר ניסיונות רבים לאורך השנים לא הצלחתי להפיג מזה תועלת.
בשבועיים האחרונים הרגשתי שהחשק שלי יורד וכך גם האנרגיה. לאחר מכן התחלתי להרגיש ספקות בנוגע לקשר עם זוגתי, ספקות שהכניסו אותי לחרדה טוטאלית. הכל התפרץ ודיברנו על זה, היא לא הבינה מה היא צריכה לעשות כי כל שאלה שהייתה לי התשובה שלי הייתה שאני לא יודעת, ואני באמת לא יודעת. העניין התפוצץ ביום שישי בלילה כשהגעתי למיון ביחד איתה, קיבלתי כדורי הרגעה לימים הקרובים וכן התחלתי שוב את התהליך עם האפקסור.
מאז נסעתי להוריי לכמה ימים, אין לי כוח לעשות כלום, אין לי חשק לעשות כלום, לא בא לי לדבר עם אף אחד, רק לישון. זוגתי תומכת בי מאוד למרות הקושי הרב שלה.
הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא שהפסקתי לאהוב אותה. אני לא מבינה איך זה יכול לקרות בשנייה, וכל הפסיכיאטרים שראיתי ביומיים האחרונים אומרים שהדיכאון חזר ושהוא צובע הכל בשחור.
האם זה נכון? האם מישהו חווה את זה? האם יכול להיות שקהות החושים הזאת משפיעה גם על תחושותיי לגביה?
אני כל הזמן שואלת את עצמי את שאלת הביצה והתרנגולת, מה בא קודם, האם נכנסתי לדיכאון וזה מה שגרם לכך או האם משהו בי כבה לגביה ובעקבות זה הגיע הדיכאון?
כולם אומרים ההפך ושאי-אפשר להפסיק לאהוב בשניה. אני מנסה להיאחז בזה כי היא הדבר הכי טוב שקרה לי, אנחנו באמת זוג יוצא דופן, יש לנו תקשורת מדהימה ואנחנו ממלאות אחת את השנייה באיזון מושלם.
כמובן שאני כותבת את ההודעה הזאת בדמעות ובהיסטריה ואני רק רוצה לשמוע האם מישהו חווה דבר כזה?
בבקשה, אשמח לכל תגובה
תודה
