עזרה בבקשה...

liavsayegh

New member
עזרה בבקשה...

אני מקווה שזה המקום הנכון...קצת ארוך, בבקשה תקראו, זה חשוב... אני מרגישה שנגמרת לי הסבלנות, שנגמרים לי הכוחות הפיזיים והנפשיים כבר, ואני רק בת 14. יוצא לי הרבה לחשוב, למה ילדה בגילי צריכה לעבור את כל הדברים האלה בכלל?! אני תאמת בן אדם מאוד שמח כלפי חוץ, תמיד מחייך, צוחק. ככה אני מנסה להסתיר את מה שאני עוברת. תמיד שהרגשתי שנמאס כבר, הייתי אומרת לעצמי, החיים לא ככה תמיד, בסוף זה ייגמר, אחרי כל ירידה יש עליה, וכל אלה. אבל הפסקתי להאמין בזה. כמה אפשר לחכות? עכשיו אני יסביר לכם למה... הכל קורה ביחד.. דבר ראשון ההורים שלי התגרשו שהייתי בכיתה ג', אין לי בעיה עם זה, כי אני חושבת שאם הם לא מסתדרים עדיף שיחיו בנפרד וייהנו מהחיים שלהם מאשר שאני יסבול שהם ביחד. אז יש לי עוד שלושה אחים. גירושין בכללי לדעתי, זה לא תמיד כל כך רע, נכון שזה רע, עצם הרעיון, אבל יש יותר גרוע, כמו אצלי. אצלי זה לא נגמר טוב... בהתחלה אבא שלי "שכח" אותנו... היה בא פה ושם, אבל לא משהו רציני. אמא שלי התחילה להזניח אותי ואת אחים שלי ואת הבית... היא הייתה מקללת אותנו ומרביצה לנו. היום זה רק קללות וזלזול, לא שזה יותר טוב, זה יותר גרוע לשמור כאלה דברים מאמא שלך. אני הבכורה בבית, מיד לאחר שאבא עזב את הבית, לקחתי את העניינים לידיים. הייתי צריכה לעזור למלות את המקום שחסר (תזכרו-כיתה ג') קילחתי את אחים שלי, הלבשתי אותם, האכלתי אותם, כל מה שאמא לא עשתה. לא כי היא לא מסוגלת, כי היא לא רוצה. התבגרתי, היום אני בת 14, אני יודעת שפספסתי את הילדות שלי, אבל היא כבר לא חשובה לי. עכשיו עברנו דירה, אנחנו רחוקים מאוד מאבא, הוא בדרום אנחנו בצפון, לפחות היום-בשנתיים האחרונות הוא בא לבקר יותר. אבל לי כבר נמאס, נגמרו לי הכוחות הפיזיים בלהחזיק את הבית, נגמרו לי הכוחות הנפשיים לשאת את הכל. אני יסביר לכם מה עוד הבעיה, ההורים שלי החליטו לערב אותי בכל ההליכים המשפטיים המלוכלכים שלהם. אמא שלי הייתה מעורבת בכמה פרשיות שאני לא ירחיב עליהם, פרשיות מלוכלכות שאף פעם לא נחמד לחשוב שהבן אדם שצריך להיות הכי קרוב אליי הוא כזה. אני ואמא שלי תמיד רבות, זה הגיע למצב שהייתי צריכה לברוח, כן לברוח לסבא שלי לכמה ימים כי הרגשתי שאני פשוט חייבת פסק זמן מהכל. האווירה בבית, כמו מלחמה...כולם מקללים, רבים, צועקים, כל היום מהבוקר עד הערב. אני מחפשת תמיד פינה לברוח להירגע, אבל אין איפה. כרגע אבא שלי כבר נשוי שוב, עם בת ועם אישה נפלאה. הם דואגים לי ולאחים שלי כמה שאפשר וכרגע אבא שלי הגיש בקשה לקחת אותי ואת אח שלי בן ה-10 לגור אצלו. בהתחלה, נרתעתי, חשבתי על האחים שלי, התאומים בני ה-6 שצריכים אותי להגן עליהם... מי יהיה אייתם?! אבל החלטתי להסכים, יכול להיות שזה אגואיסטי מצדי אבל פשוט אמרתי שאני חייבת פעם אחת לחשוב על עצמי ועל העתיד שלי ושיש מספיק אנשים שידאגו להם, וישמרו עליהם. עד היום רודפת אחריי המחשבה שאני מזניחה אותם, אבל החלטתי והמשפט התחיל. יהיה דיון ראשון בספטמבר. אני מקווה שהכל ילך בסדר ושיבינו שם בבית משפט שיותר טוב אצל אבא. עם כל המתח הנפשי הזה מעורבת המציאות שאנו חיים בה. הייתי מעורבת בפיגוע. אולי לא ממש מעורבת, ולא נפגעתי, אבל הייתי במקום וראיתי והרגשתי קרובה למוות מאי פעם. המראות, הצעקות והטלפונים רודפים אותי עד היום. עבר כבר חודש, ועדיין מידי פעם אני נזכרת בזה. לפעמים אני חושבת על הסוף. הפיגוע היה יכול להיות דרך קלה לסיים הכל, ככה לא יגידו שזה היה בהחלטתי ואף אחד לא יידע. אני יודעת שאין לי את האומץ לעשות את זה,למרות שאני בטוחה שלאף אחד זה לא יזיז... אני מקווה שיום אחד אני יקבל את הכוחות האלו ואני יוכל לסיים את החיים האלה... הכוחות הנפשיים נגמרים, הכוחות הפיזיים, אני לא מוצאת סיבה לקום בבוקר... אני לבד, אין לי אף אחד בעולם הזה... יש לי רק את אחים שלי הקטנים שכרגע הם צריכים אותי מאשר אני אותם והם לא ממש לצדי בעת צרה, ויש לי את אבא ואת אמא שלי, שכבר הבנו שזה לא המקום הנכון למצוא עצה. חברות? יש, אבל קשה לי לסמוך על מישהו כבר... נשארו לי סבא וסבתא שלי מצד אבא שמעורבים בכל הגירושין המלוכלכים האלה ותמיד לעזרתי, אבל אני לא חושבת שזה התפקיד שלהם... זה ייפגע בהם בסוף... אז בקיצור, איבדתי כל תקווה. יש טעם לחיות? יש טעם להמשיך? אני לא מוצאת סיבה שכן. אני חזקה, אני יודעת שכן, שאני מצליחה לעבור הכל, להתמודד, להחזיק הכל, ולהשאיר הכל בבטן, בלי שאף אחד יידע מה אני מרגישה, אבל זה אוכל אותי. אני מקווה שוב שזה המקום הנכון, וסליחה על האורך, הייתי צריכה לשפוך הכל... מה אתם חושבים? מקווה שתעזרו ותגיבו.
 
וואו

קראתי את הסיפור שלך וממש כאב לי הלב עליך לצערי אין לי עצות רק רוצה לשלוח
 
../images/Emo24.gif ברוכה הבאה

כשההורים מתגרשים, זה סוחף את כל הבית... באמת נשמע קשה מאד. ואם מוסיפים על זה את הפיגוע שנכחת בו. אני הייתי ממליצה לך לבקש מאימך ללכת לכמה פגישות של יעוץ. אולי תדברי עם יועצת בית הספר, בנוסף (או במקרה שאמא לא תסכים לפסיכולוגית, לפחות בתור התחלה - היועצת יכולה לעזור). זה מאד חשוב שיהיה לך מישהו תומך, מבוגר, שלא קשור בתוך הבלאגן המשפחתי שכרגע משפחתך עוברת. זה גם חשוב לאחים שלך. מה את חושבת על הגירושין של הורייך? את מוזמנת לשתף. את מוזמנת לספר גם על רגשותייך בעת הפיגוע.
בינתים,חיבוק גדול. יש טעם לחיות. זה אני יכולה להגיד לך בבטחון. כל תקופה קשה, היא לא לתמיד.
 

liavsayegh

New member
תודה... וכן, אני אשמח לשתף+תגובה

זה תמיד טוב. בקשר לגירושין של ההורים שלי, הייתי דיי קטנה שזה קרה, אבך כרגע אני חושבת בכללי שהם גירושין מאוד מאוד מלוכלכים שהדרך שלהם מאוד השפיעה על החיים שלי ושל אחים שלי. כרגע, הבנתי שעדיף שהם התגרשו, גם כי גם להם מגיע לנסות להמשיך את החיים שלהם, וגם כי אם הם היו גרים בתוך הבית יחד זה היה יותר גרוע. בקשר לפיגוע- ואוו, בחיים לא חשבתי שזה יגיע אליי, וכמה קרובה הייתי להיפצע או אפילו למות. בהתחלה הייתי דיי אדישה, כמובן שנלחצתי, אבל הייתי כמו קיר, הרגשות לא יצאו החוצה לא כמו אחרים שבכו רצו וכו'. רציתי להישאר שם, לעזור, כי כזאת אני, אבל באותו הרגע חשבתי על המשפחה שלי שבטח מאוד דואגת ואין להם דרך להשיג אותי ואני אותם. בבית, הכל התפרץ, בכיתי, גם מעצב וגם משמחה. משמחה כי שוב אני מרגישה שקורים לי ניסים קטנים שמידי פעם עוזרים לי, והצילו אותי הפעם, וגם עצובה, עצם העיניין שזה קרה, והייתי שם, וראיתי... עד היום, חודש אחריי, אני לא באמת מבינה שהייתי בפיגוע, כל כך קרוב לחלום בלהות של כולם. אולי עדיף שאני לא יבין אף פעם באמת... בקשר לייעוץ- זה יהיה קצת קשה, קודם כל כי לא בבית ספר ולא בשום מקום, אף אחד לא יודע מה הולך בבית שלי. יודעים הורים גרושים וזהו. דבר שני, עברתי ייעוצים כאלה בדיוק שההורים שלי התגרשו במשך כמה שנים וזה לא עזר בכלל. דבר שלישי, זה קשה לבוא ולספר למישהו שאתה לא מכיר את החיים שלך, הקשים במקרה הזה, כי זה לא משהו שאפשר להתגאות בו. וגם אני לא רוצה להפוך "לילדה עם הבעיות" בבית ספר. עדיף שאף אחד לא יידע, שלפחות לחברים ולבית הספר, המערכת היחידה שעוזרת לי להשתחרר מהכל לפעמים, לפחות שלשם זה לא יגיע.
 
למעלה