בבקשה:
נזכור, את אחינו ואחיותינו, את בתי העיר, ואת בתי הכפר את רחובות העיירה, שסאנו כנהרות. ואת הפונדק הבודד עלי אורח את הישיש בקלסתר פניו, את האם בסודרה את הנערה בצמותיה, את הטף... את הטף! את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם, את כל עדת היהודים. אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי. את האיש שצעק פתאום. ובזעקתו מת. את האשה שחבקה את תנוקה אל ליבה. וזרועותיה צנחו. את הרגליים...את הרגליים שביקשו מפלט, ולא יכלו לנוס עוד... ואת שקפצו ידיהם לאגרוף, האגרוף שחפן את הברזל, הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד. והם ברי הלבב, והם פקוחי העיניים, והם שהשליכו נפשם מנגד, וידם קצרה מלהושיע. נזכור את היום, את היום בצהריו, את השמש, שעלתה על מוקד הדמים. את השמיים שעמדו גבוהים ומחרישים. נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים. יזכור אחי את מתיו, כי הנה הם, מנגד לנו. הנה נבטות עיניים סביב סביב, ואל דומי, אל דומי לנו, עד יהיו חיינו... ראויים לזכרם. בהצלחה