קרן אור חשוכה
New member
עזרה? כמה קטעים שמנסים להפוך לסיפור
העוזרים יזכו לתהילת נצח (ואולי אפילו בהקדשה! או לפחות בסיפור קצרצר... או משו
המח שלי מת
כשלילו הייתה בת שנה, העיניים הכחולות שלה הפכו לחומות
כשלילו הייתה בת שנה, נולדה לה אחות קטנה
כשלילו הייתה בת שנתיים, היא הלכה לגן חדש עם הרבה ילדים אחרים
כשלילו הייתה בת שלוש, מישהו שהיא מעולם לא הכירה ראה אותה.
כשלילו הייתה בת חמש, היא הגיעה לארץ חדשה עם שפה חדשה והרבה דברים לא מוכרים
כשלילו הייתה בת שמונה, היא נפלה אל המבוך בפעם הראשונה
כשלילו הייתה בת שלוש עשרה, היא ביקשה ממני עזרה.
ואני הרגתי אותה.
כשהייתי בת עשרים ואחת, פגשתי את אבישי. ומשם הכל התחיל להשתבש.
****
"אני מתאמנת לאליפות העולם בקפיצה בגומי", אני עונה בפעם השביעית שמישהו שואל אותי מה אני עושה. למען האמת, לא באמת אכפת לי שהם שואלים, אבל בפעם השלישית ברצף זה נהיה מעצבן. וחוץ מזה, הם מבלבלים לי את הספירה וזה רע רע רע. אבל לפחות הם שואלים. הכי מעצבנים הם אלו שמסתכלים מרחוק ומתרחקים קצת, כאילו זו איזו מחלה מדבקת.
לפעמים אני אפילו לא זוכרת למה אני עושה את זה. אני רק עושה את זה. כי זה מה שצריך. לפעמים אני עובדת על עצמי שאני יכולה להפסיק. שאני לא צריכה לעשות את זה. אבל אז זה תופס אותי, ה... סיוט הזה. החרדה שאי אפשר לכמת במילים.
אני כבר מאחרת, אני יודעת, אז אפילו לא מנסה להתנגד לדחף ליישר את התמונות שמישהו תמיד מזיז בדרך. עדיף לתת לדחפים מה שהם רוצים ביום כזה, שאין כח לכלום ורק צריך לחכות שיעבור. אני נכנסת לכיתה באיחור נוראי, יותר מרבע שעה אקדמית, אבל זו כימיה אורגנית אז המרצה נותן לי להיכנס ומסמן לי וי ברשימת הנוכחות.
***
עשיתי מה שהייתי צריך. רק אחד מאיתנו היה יכול לצאת מהמבוך, והיא גם ככה גססה. אם הייתי חוזר אחורה, הייתי עושה הכל בדיוק אותו הדבר. זה היה הדבר הנכון לעשות. ועדיין, אני יודע שהאשמה לעולם לא תעזוב אותי. לא כל עוד אני יכול להרגיש את היד שלי מחליקה משלי. את הצרחות שלה כשזה התקרב אלינו. את התחינה בקולה כשביקשה שלא אעזוב אותה.
לעולם לא אוכל לשכוח את הטעם של השקר בפי, כשהבטחתי לה שאחזור.
***
זו הייתה הפנייה השלישית במחזור, מה שאומר שצריך לקפוץ חמש פעמים.והיא כל כך עייפה, אבל עם החוקים של המבוך אסור להתווכח. הזמן לא עובר פה, לא באמת. לא בדרך שהוא עובר בחוץ. היא יכולה לשבת לרגע אחרי כל סט שני, אבל לזמן שלא יעלה על הזמן שלוקח לה לעשות סט אחד. או ש...
עברו שלושים וארבע נשימות, מה שאומר שהיא צריכה לקום. זה לא משנה מה היא רוצה. היא צריכה לעשות מה שהמבוך רוצה, ואז המבוך ייתן לה מה שהיא רוצה. בסופו של דבר. היא רק עכבר שרץ בגלגל, אבל הגלגל הזה מייצר ניסים. זה גלגל שאסור לו לעצור אף פעם אף פעם. ועכשיו היא זו שמזיזה אותו. זה תפקיד מיוחד, כזה שרק היא יכולה לעשות, אבל לפעמים היא מקווה שעוד מישהו היה כאן איתה. מישהו שירוץ איתה במסדרונות החשוכים של המבוך, יעשה את הטקסים הישנים איתה. כי לבד זה קצת עצוב, אבל שניים זה תמיד ביחד. לפחות ככה הטלוויזיה אומרת.
***
העוזרים יזכו לתהילת נצח (ואולי אפילו בהקדשה! או לפחות בסיפור קצרצר... או משו
המח שלי מת
כשלילו הייתה בת שנה, העיניים הכחולות שלה הפכו לחומות
כשלילו הייתה בת שנה, נולדה לה אחות קטנה
כשלילו הייתה בת שנתיים, היא הלכה לגן חדש עם הרבה ילדים אחרים
כשלילו הייתה בת שלוש, מישהו שהיא מעולם לא הכירה ראה אותה.
כשלילו הייתה בת חמש, היא הגיעה לארץ חדשה עם שפה חדשה והרבה דברים לא מוכרים
כשלילו הייתה בת שמונה, היא נפלה אל המבוך בפעם הראשונה
כשלילו הייתה בת שלוש עשרה, היא ביקשה ממני עזרה.
ואני הרגתי אותה.
כשהייתי בת עשרים ואחת, פגשתי את אבישי. ומשם הכל התחיל להשתבש.
****
"אני מתאמנת לאליפות העולם בקפיצה בגומי", אני עונה בפעם השביעית שמישהו שואל אותי מה אני עושה. למען האמת, לא באמת אכפת לי שהם שואלים, אבל בפעם השלישית ברצף זה נהיה מעצבן. וחוץ מזה, הם מבלבלים לי את הספירה וזה רע רע רע. אבל לפחות הם שואלים. הכי מעצבנים הם אלו שמסתכלים מרחוק ומתרחקים קצת, כאילו זו איזו מחלה מדבקת.
לפעמים אני אפילו לא זוכרת למה אני עושה את זה. אני רק עושה את זה. כי זה מה שצריך. לפעמים אני עובדת על עצמי שאני יכולה להפסיק. שאני לא צריכה לעשות את זה. אבל אז זה תופס אותי, ה... סיוט הזה. החרדה שאי אפשר לכמת במילים.
אני כבר מאחרת, אני יודעת, אז אפילו לא מנסה להתנגד לדחף ליישר את התמונות שמישהו תמיד מזיז בדרך. עדיף לתת לדחפים מה שהם רוצים ביום כזה, שאין כח לכלום ורק צריך לחכות שיעבור. אני נכנסת לכיתה באיחור נוראי, יותר מרבע שעה אקדמית, אבל זו כימיה אורגנית אז המרצה נותן לי להיכנס ומסמן לי וי ברשימת הנוכחות.
***
עשיתי מה שהייתי צריך. רק אחד מאיתנו היה יכול לצאת מהמבוך, והיא גם ככה גססה. אם הייתי חוזר אחורה, הייתי עושה הכל בדיוק אותו הדבר. זה היה הדבר הנכון לעשות. ועדיין, אני יודע שהאשמה לעולם לא תעזוב אותי. לא כל עוד אני יכול להרגיש את היד שלי מחליקה משלי. את הצרחות שלה כשזה התקרב אלינו. את התחינה בקולה כשביקשה שלא אעזוב אותה.
לעולם לא אוכל לשכוח את הטעם של השקר בפי, כשהבטחתי לה שאחזור.
***
זו הייתה הפנייה השלישית במחזור, מה שאומר שצריך לקפוץ חמש פעמים.והיא כל כך עייפה, אבל עם החוקים של המבוך אסור להתווכח. הזמן לא עובר פה, לא באמת. לא בדרך שהוא עובר בחוץ. היא יכולה לשבת לרגע אחרי כל סט שני, אבל לזמן שלא יעלה על הזמן שלוקח לה לעשות סט אחד. או ש...
עברו שלושים וארבע נשימות, מה שאומר שהיא צריכה לקום. זה לא משנה מה היא רוצה. היא צריכה לעשות מה שהמבוך רוצה, ואז המבוך ייתן לה מה שהיא רוצה. בסופו של דבר. היא רק עכבר שרץ בגלגל, אבל הגלגל הזה מייצר ניסים. זה גלגל שאסור לו לעצור אף פעם אף פעם. ועכשיו היא זו שמזיזה אותו. זה תפקיד מיוחד, כזה שרק היא יכולה לעשות, אבל לפעמים היא מקווה שעוד מישהו היה כאן איתה. מישהו שירוץ איתה במסדרונות החשוכים של המבוך, יעשה את הטקסים הישנים איתה. כי לבד זה קצת עצוב, אבל שניים זה תמיד ביחד. לפחות ככה הטלוויזיה אומרת.
***
