הרקע
רקע: סבתי חולה באלצהיימר. המחלה אובחנה לפני כ 6 שנים ולצערי ילדיה (דּוֹדַי ואמי) הכחישו זאת. המחלה אובחנה באיזושהי מעבדת זיכרון והטיפול היה איזשהו כדור שאמור היה למנוע הדרדרות מהירה של המצב. באותה תקופה עברה סבתי ניתוחים אורטופדיים (בהרדמה מלאה) וילדיה החליטו כי בעיות הזיכרון שלה נובעות מגילה ומההרדמה בלבד! רק לאחרונה, לאחר הרעה במצבה, החליטו לקחת אותה לבדיקה חוזרת ולאחר ששוב נאמר להם שמדובר במחלה הם החלו לקבל את העובדות. אני אדם סקרן מטבעי וגם קצת חסר אמון ועל-כן עוד לפני 6 שנים לקחתי את תוצאות הבדיקה וגילתי שיש לסבתי אלצהיימר. כל פעם שניסתי להעלות את הנושא בפני דודי ואמי ניכנסנו לוויכוחים גדולים וצעקות וריבים ובסופו של דבר הרוב ניצח את המיעוט ותמיד נקבע שאני פסמיסט (ושקרן). לפני שלוש שנים (בפסח), נפלה סבתי ממיטתה והייתה צריכה ללכת למיון - עקב "הטיפול המסור" שנותנים לה ילדיה נוצר מצב שאמי ואני הם אלו שלקחו אותה למיון (כ3 שעות לאחר המקרה). סבתי גרה בסביבת ירושלים, באותו ישוב יחד עם ארבעה משמונת ילדיה, עוד שלושה (בינהם אמי) בירושלים, ובן אחד בעוד ישוב בסביבה. כאשר הודיעו לאמי על המקרה היינו כרבע דרך לצפון המדינה ולכן לקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע אליה. ברגע שהגענו וראינו את מצבה הזמנו אמבולנס (ומסתבר שבצדק כי אכן הנפילה גרמה לבעיה). אמי ואני נסענו עמה באמבולנס (באותו הזמן הייתי במד"א והצוות הכיר אותי ונתן לי לשבת עמה מאחור בזמן שאמי מקדימה) וראיתי את התיק הרפואי שלה - וגם בו היה רשום כי מבין בעיות אחרות סובלת סבתי מאלצהיימר. - שוב כאשר העמדתי עובדות אלו כנגד בני המשפחה נוצרו בעיות והוחלט שסבתי לא חולה. לאחר המקרה הזה, וכמו-כן בתקופה הזאת הזיכרון של סבתי כבר היה עוד פחות טוב מזה שבאבחון הקודם, החלטתי להתעלם ממשפחתי ולטפל בסבתי "כמו שצריך" (או לפחות כמו שחשבתי שמתאים למצב) - החלטה שהגיע מאוחר מדי מצדי. מעט מאוחר יותר באותה השנה עברנו לישוב שסבתי גרה בו וגם הוצאתי רישיון. כך שהייתי מבקר את סבתי לעיתים תכופות, הייתי עושה לה קניות ומסדר את ביתה, יושב איתה בסבלנות ומסביר לה וחוזר על עצמי עד שהיה צורך ואף מנקה לה את הבית - משום שלא הייתה מסכימה להביא אדם זר שיעשה זאת. עוד אחרי שהתגייסתי הייתי ממשיך לבוא אל סבתי כשהייתי יוצא (שיש ושבת), עושה את הקניות, הסידורים והשטיפות. לצערי במהלך השירות נפגעתי בגבי (לא משהו הירואי, דווקא בטירונות), עוד בהתחלה הייתי ממשיך לטפל בסבתי אך בשלב די מוקדם מצבי החמיר ואף הגעתי לאישפוז, שחררו אותי מהצבא (למעשה הוציאו אותי בכח - אני סרבתי להשתחרר אך ללא הועיל), ולבסוף נאלצתי לעבור ניתוח גב (שלא הצליח) - כך שלצערי הרב איני נוהג ,אני לא יכול לסדר אחריה, לעשות לה קניות וכמובן לא לשטוף את ביתה. - כל זאת לפני שלקחו אותה לבדיקה החוזרת וסוף סוף קיבלו את העובדות. אין לי מילה במשפחה, משום שהם מלאי כבוד וגאווה - ואני רק "נכד", לצערי איני יכול לעשות הכל במקומם כמו בעבר(בגלל מצבי) ולא ניתן לשכנע את סבתי כי היא זקוקה לעזרה של זרים (לא עוזרת, לא "פיליפיני/ת", ואפילו לא מטב"ית) - ילדיה כנראה קיבלו את גאוותם ממנה. היא כרגע במועדון בימי חו"ל דבר שעוזר לה עד מאוד, ישנה שם גם אחות (שעד לא מזמן גם לא הסכימה לתת לה את "כדורי הזיכרון" - אבל עכשיו כן) וסבתי נהנת שם והיא גם מכירה את רוב האנשים עוד מילדות וגם מלפני שעלתה ארצה. סבתי לא יודעת קרוא וכתוב דבר שמקשה עלינו עוד יותר. ולצערי אע"פ שהיא שוכחת דברים רבים היא זוכרת שיש לה בעיית זיכרון, והיא נכנסת לדיכאון מזה. אני חייב לציין שיש למשפחתי חלק גדול בזה - משום שכשהחלה לשכוח, במקום לענות לה מספר פעמים על כל דבר היו מתווכחים איתה שעות על כך שכבר הסבירו ושהיא שוכחת המון! מצבה של סבתי עוד מחמיר כמובן ואנחנו מתחילים לקבל שיחות טלפון ברגע שהשחר עולה (דבר שמקדים ומקדים) - בד"כ אני הייתי עונה לטלפון - שאר בני הבית כבר היו יוצאים לעבודה או ללימודים ובגלל הבעיות שלי אני הייתי בבית. מדובר בשאלות פשוטות כמו איזו יום היום? והאם יש מועדון? דברים שאני מסוגל לענות עליהם וגם עשיתי זאת בשימחה (הרגשתי "מועיל"), אך סבתי מתנצלת ומרגישה לא נעים עם כך שהיא עושה את השיחות הללו ולכן צריך לענות לה בחיוך ושמחה וכו' - מה שאני מקווה שהייתי עושה. אבל עכשיו היא כבר מתקשרת ומעירה את הורי ואמי (שעברה מספר ארועים מוחיים - קצת חסרת סבלנות וקשת הבנה) ואני לא בטוח שהיא יכולה להיות עדינה ונחמדה אל אמהּ כמו בעבר. יש לי המון רעיונות כמו להכין לוח בחדר השינה שלה ולטלות שם תמונות ומספרים ולאט לאט ללמד אותה שנאמר, אם יש מספר אחד אז יום ראשון ואם יש תמונה של מועדון אז יש מועדון היום ואם יש נרות שבת אז יום שבת ולא הולכים למועדון. אבל בכדי לגרום לדבר כזה לעבוד צריך שמישהו יחליף את התמונת והמספרים כל יום ואני יודע שדודתי שגרה דלת ליד סבתי (שקיבלה את הבית הזה מאחיהּ ואמהּ בתמורה לטפל בסבתי) לא תעשה זאת, ואני לא מסוגל להגיע אל סבתי כל ערב ולהחליף. כך שאני במבוי סתום. האם יש לכם איזשהן הצעות בשבילי? אני מרגיש ממש רע עם עצמי שסבתי לא מקבלת את הטיפול שהיא ראויה לו, ובמיוחד שאני לא מטפל בה - וכשאני הייתי קטן היא הייתה מטפלת בי ואני כל הזמן הייתי ישן אצלה בחופשים וברגע שלמדתי מה זה אוטובוסים גם הייתי נוסע אליה עצמאית ובלי להיות תלוי באף אחד. ד"א כל ההתבכיינות הזאת היא עוד רק ההשתפכות שלי כחלק מהרקע. השאלה שלי דווקא קשורה לפסח ואשמח אם בראש ובראשונה תוכלו להתייחס אליה, לצערי הרב אני מבין שאתם בעלי ניסיון - ואני זקוק לכם.
תודה רבה על התשובה ובכל מקרה תודה בכלל על ההתעניינות ועל תגובה. אני מחפש מעט לשתף אנשים בבעיות שלי וקבלת תגובה עוזר מאוד. בקשר להעברתה, יש לי עוד כמה שאלות שאני מוסיף לשרשור ואשמח לחוות דעתך!