עזרה
שלום, אני וחבר שלי בקשר יחד כבר 5 שנים.
במהלך כל הזוגיות הוא הרגיש שהוא לא מתפתח ורק מדרדר. כל הזמן ניסיתי להשתפר, ולהעניק לו את מה שהוא מעניק לי (יציבות וביטחון ודחיפה קדימה) אבל אני לא מצליחה.. יש לנו המון נאמנות אחד לשניה ותמיד שמים בעדיפות ראשונה אחד את השניה, יש המון הקשבה ורצון טוב שבאמת המערכת יחסים תעבוד כבר. אבל זה מרגיש עם כל המאמצים שזה מדרדר..
אני שיניתי המון דברים, התפתחתי והשתפרתי בהמון תחומים כדי שאצליח לענות על הצרכים שלו. הוא אומר שאני לא מבינה אותו ומכירה אותו, לא יודעת לייעץ לו בשעת משבר.. ואכן ברגעים כאלו נבלעות לי המילים מהפה. כנ"ל כאשר הוא מתעמת איתי. הוא באמת רצה לתת את כל כולו לקשר אך הוא אומר שאני עדיין ילדה קטנה, ושקשה לי לקבל שאוהבים אותי..
אני לא יודעת אם הוא צודק בזה במאה אחוז אבל אכן אני עדיין לא בוגרת ועצמאית לחלוטין (עדיין גרה אצל ההורים ובכללי מרגישה תלות יחסית באחרים, אני לא עצמאית לגמריי) ובנוסף לפעמים אני נהיית כבדה ומרגישה שהחיים קשים וגדולים עליי וזה משפיע עליו, זה נותן לו גם תחושת חוסר ביטחון אל מול העולם.
הוא אמר לי 'לא זכיתי לאהוב' - למרות שהוא כל כך רצה אך כל פעם אני מרגישה שאני איכזבתי אותו.. אני רוצה לתת לו את הדברים שהוא נותן לי, ועכשיו זו תקופה שהוא ממש צריך אותם. הוא חזר לגור אצל ההורים ויש פחד לגור ביחד בגלל שכל הדיבורים שלנו לפעמים זה על כמה שהוא סובל והוא במצוקה, ואני נכנסת לאווירה כבדה לפעמים. שנינו יודעי שהקשר הזה לא בריא מצד אחד, אבל מצד שני הוא עבר כל כך הרבה טלטלות במהלך השנים האלו שהוא נשאר בלי שום מנגנונים, הדברים הכי בסיסים שצריך שיהיו לבן אדם בכדי לעמוד אינם. הוא פיתח הפרעת OCD (שנעלמת כליל אם הוא בחברת אנשים ועסוק בעשייה מועילה וחיובית, ולא דרך טיפולים וכדורים שניסה) וכרגע הוא חזר להורים שזה המקום שהכי מדרדר אותו מבחינה נפשית.
אני הייתי מניחה לו ולקשר הזה אבל אני מרגישה שאני האדם היחידי שנשאר והוא טוען שהוא לא יחזיק מעמד לזמן רב אצל ההורים (מבחינה נפשית שמשפיעה על הפיזית.. כבר הלחץ דם שלו בשמיים וממש לא מתאים לגיל שלו, ואני יודעת שהוא מבין מה הוא אומר כשהוא אומר את זה, ולא אומר את זה מתוך איום או לעשות מצפון.. הוא מחכה לסוף של החיים שלו הוא אשכרה אומר ככה... וזה מזעזע אותי ומכאיב לי ברמות לשמוע אדם יקר אומר כזה דבר)
אולי הלב שלי סגור ואטום מידי ואני לא מבינה אותו מספיק או לא יודעת מה אבל אני מרגישה שאני לא יכולה להניח לו פשוט ככה ולהשאיר אותו בחרא של החיים, כשהוא באמת לא מצליח להרים את עצמו ואין אף מקום שירים אותו - הוא לבד לבד.
אני לא יודעת אם להמשיך להחיות את מערכת היחסים הזו ודרך זה יש תקווה שהוא יהיה בסדר, ולנסות לעבוד על עצמי שאהיה יותר עצמאית ויציבה וחזקה כדי שאוכל לספק לו את התחושות שהוא נותן לי
או שלהפסיק לתת תקוות שווא שאני אשתפר..
אני פשוט מאוד חוששת לחייו ומצד אחד מרגישה שאני לפעמים רק עושה רע יותר ומצד שני הוא במצב כזה שהוא לבד לחלוטין בלי אף אדם שעוזר לו במצוקתו שלו.. וחס וחלילה לך תדע מה יקרה..
תודה לעונים
