ממ..
מזהים אצלו רצון לצאת מהבעייה הזאת ואפילו לא מעט מודעות על הבעייה, הוא יכול להביא הסברים מצויינים לבעייה, אבל עדיין לא טוב לו, מרגישים שהוא מאשים את עצמו, לא הייתי קורא לזה דכאון וכעס, לפחות לא ברמות ביטוי נראות לעין, יותר מרמור וחוסר אנרגיה, תקיעה שמפריעה לו לזרום ולהעריך נכון מצבים ואז יש לו קצרים במחשבה, וחוסר בטחון מוזר.. שהוא בעצמו לא מסכים איתו. ולא אין לי מושג איך לעזור לו לצאת מזה, ניסיתי לבוא לקראתו בכל מני דרכים.. הוא מתקדם שלא תבינו לא נכון, הוא לא מסכן. הייתי קורא לזה בפשטות איבוד יכולת הערכה של מצבים ופעולה לא רצונית כתגובה להם. וכשהוא רואה את התוצאות בשטח, ומקבל את הפידבק השלילי מהסביבה, הוא לא מבין מאיפה זה בא ולמה שופטים אותו.. לטענתו הוא עושה תמיטב לא לשפוט אחרים ולכן הוא מצפה שיבינו אותו. זהו פחות או יותר.. יש לי עוד הרבה לכתוב עליו, אם יש לכם דרכי פעולה לעורר אותו תרגישו חופשי לשתף. תודה.