עזרה...

[spirit chaser]

עזרה...

אני מרגישה דפוקה באופן בסיסי. אתם מבינים אותי? כלומר, אני יודעת שאף אחד לא דפוק, ואני בוחרת את הבחירות שלי בחיים שלי, ואני אחראית לחיים שלי, ואם אני לא אוהב את עצמי אף אחד לא יאהב אותי. אז אני עומדת מול המראה ואומרת לעצמי "אני אוהבת אותך". ואני יודעת שאני כבולה בתוך המעצורים שלי. לא משנה כמה אני אלחש את מילות האהבה האלה אל עצמי, אני לא באמת יכולה לצאת החוצה ולטרוף את החיים, כמו שאני רוצה. ואני ירוקה מרוב מקנאה לאלה שכן יכולים, והם חופשיים באמת. ובמצבים כאלה אני מרגישה שאני פשוט דפוקה.

 

[סהר-תמיכה]

ירוקה מקנאה ../images/Emo5.gif

אכן, זה נראה כמו הדשא של השכן -- ירוק יותר, שעושה אותך ירוקה מקנאה? האם זה לא רק בעיני המתבונן? האין השכן רואה את הדשא שלך כירוק יותר דווקא ונהיה הוא ירוק מקנאה? האם את "לא יכולה"? מה מונע ספיריט?

 

[spirit chaser]

למה לא יכולה...

כי אני מרגישה קטנה ועלובה, וכל ההצהרות החיוביות לא מצליחות לשנות לי את זה.

 

[שם ים]

אז אולי זו לא השיטה הנכונה.

אולי את לא צריכה להלאות את עצמך בסיסמאות אופטימיות. אולי תנסי פשוט להיות עצובה, כי כרגע זה מה שאת מרגישה? כששמח, שמחים, מחייכים. כששיגרתי, זורמים. כשעצוב, בוכים, עצובים. מה שמרגיש לך באותו הרגע, זה מה שנכון שתחושי. כי תמצית האושר, היא תמצית הרגע. אין יותר מאושר. אין יותר עצוב. יש את מה שיש. והו הכי נכון.

 

[דליה גולן]

ספיריט שבת שלום,

מעבר לשינון המילים אני אוהבת אותך (=את עצמי). אני חושבת שהדרך הטובה ביותר שיכולה לעזור לך לשפר את מה איך שאת מרגישה עם עצמך. זה - פשוט עשייה. לעשות. לעבוד במשהו שייתן לך סיפוק. להתחבר לחוגים ודברים "שמדברים" אלייך, ושאת יכולה להביא את עצמך לידי ביטוי שם ולקבל פידבקים חזרה. ללמוד מקצוע או נושא שיעשירו "ויתנו" לך. בלי סוף רעיונות. אני חושבת שאת יכולה לעשות המון עם עצמך, פשוט תתחילי ואל תוותרי!!!!!! לא שווה!!! החיים יפים - וחבל לא למצות אותם ולחיות רק בשוליים בהרגשה ובתפיסה לא נכונה של עצמך. ממש החמצה אדירה!!!!!! אני חושבת באופן בסיסי. שאין. פשוט אין בן אדם שלא יכול לעשות טוב לאחרים ולעצמו. לתרום. להתקדם. מיליון דברים. פשוט רק צריך להיפתח ולראות שזה שם. באמת. הישיבה על הגדר לא תביא לך את השיפור שאת מייחלת לו. וספיריט, את לא תאמיני כמה טוב תעשי לעצמך עם העשייה של הדברים החיוביים האלה. קחי ממני. שולחת אותך קדימה עם "מכה קטנה על הטוסיק" יאלללה... ספיריט... שלך, דליה.

 

[שם ים]

דליה יקרה, אני חושבת שזו שיפוטיות.

כי כשאדם חש בעצב, קשה לו לעשות, והוא צריך לחשו את העצב עד תומו, ולא לחשוש מן התחושות הללו. יש הנחה מטופשת שאומרת ש"העצבות היא מן העצלות" כל אדם צריך לחוש את הכאב עד תומו כדי לצאת ממנו, בריחה מן הכאב הזה, אולי תיתן לך השגים עכשיו, אך הצפות של עצב אח"כ. אין מינון מסויים של עצב שאדם יכול לחוש בפרק זמן מסויים. ואם נכון עכשיו להיות עצוב, אז למה לברוח מזה לעשייה? שם ים.

 

[דליה גולן]

לא שיפוטיות. בחיים לא.

זה נכון שצריך להרגיש את הכאב עד תומו. חלק מהתהליך. אין בכלל ויכוח. אבל....הוא יכול לפעמים להימשך בלי גבול. אם לא עושים משהו לצאת מזה. העשייה מהכוח אל הפועל. לאט לאט כל אחד בקצב שלו - כשמרגישים בפנים (!!!) שכבר יש התחלה של אנרגיה לזה. צריך. צריך להחזיר את האנרגייה החיובית חזרה. שלך, דליה.

 

[סהר-תמיכה]

כל אחד... הוא יחיד

כמו שכתבת "כל אחד בקצב שלו" כך זה בכלל -- כל אחד והשיטה, השפה, הסביבה, האווירה המתאימים לו. אצל אחד זה הרבה דיבור-עצמי, אצל אחר עשיה, אצל שלישי שיחה עם אחרים (ביחידות או בקבוצה), אצל רביעי באמנות (לסוגיה), ואצל חמישי שילוב כזה או אחר של דרכים שונות... אנחנו שונים -- ויש לכבד את השונה. חלק מכבוד זה, כפי שכתבה שם ים, הוא אי-שיפוטיות. ניתן להציע דרך, להמליץ, אבל לא לקטול בהחלטיות. כי מה שמתאים לאחד לאו דווקא מתאים לשני (אמרנו את זה כבר, לא?). באותה מידה, איננו שוללים את המקום שאת נותנת לאנרגיה אלא שמחים שזה מה שעושה את זה בשבילך. אבל זה לא כך לכל אחד! אז בלי מכות בטוסיק, אלא רק עם הבהרה מילולית, נמשיך הלאה...

 

[spirit chaser]

אין לי בעיה עם מה שדליה כתבה

זה בסדר גמור ותודה. הבעיה... שאני לא מצליחה לאהוב את עצמי ולהעריך את עצמי... וכשאני רואה אנשים שכן מצליחים אני מרגישה עוד יותר דפוקה

 

[דליה גולן]

ספיריט בוקר טוב

בלי בלי בלי להיכנס לפרטים אישיים. בנוסף להרגשה שלך. האם בחיי היומיום את עובדת גם בעבודה שאין לך סיפוק ממנה או אפילו שואבת ממך אנרגיה?? ויש לי עוד מחשבה ספיריט, תנסי לחשוב בינך ובין עצמך - מה הדבר שהכי מעיק/העיק עלייך בתקופה הזאת או קודם - שכל כך אולי דיכדך אותך שאת מרגישה ככה. כי אני חושבת למשל, שגם אם את מתהלכת עם המחשבות האלה הרבה זמן אולי זה גבר בגלל שגם עכשו אין שום דבר שמוסיף לך שמחת חיים והרגשה טובה. זה מה שעולה לי כך כשקראתי אותך. ספיריט אני דווקא מאוד מבינה ללבך. היו תקופות שהרגשתי נורא גרוע ויש לכולנו תקופות שקשה לנו "להתרומם". ונמצאים הכי בתחתית שיש. אבל יש גם אור בקצה המנהרה ספיריט, אלה לא רק מילים. אבל לאט לאט. איך שאת מרגישה ומתאים לך. או-קי?? אני איתך בקצב שלך. ואני אנסה כל פעם קצת לעזור לך - אם תרצי. חיבוק אמיץ אמיץ בינתיים, מדליה.

 

[spirit chaser]

דליה

העבודה היא לא מקור סיפוק בשבילי, אבל מקור הכנסה יפה, ועל כך אני מודה. אני לא יודעת מה הייתי באמת רוצה לעשות... אני מתהלכת עם מחשבות כאלה מאז שאני מכירה את עצמי, וכבר הייתי בטיפול ויודעת מה צריך לעשות... אבל קשה לי כל כך לפעמים, אני סגורה וקשה לי להיפתח ואני רוצה אהבה.

 

[דליה גולן]

ספיריט

ספיריט אין לך מצב רוח לעשות?? או שהדברים שהוצעו לך לעשות דורשים ממך פתיחות ולכן קשה לך???? תראי אני דיי מגששת באפילה בדיבור איתך. וקחי גם בחשבון שהלוואי שהייתי מטפלת פסיכולוגית ויכולתי לומר לך את התשובה המתאימה. הלוואי!!!!! אבל תדעי ספיריט, שאת נשמעת לי בין השורות כמו בחורה שיש לך מה לתרום. רק שקשה לך עכשו. ותדעי שמשנות חיי "הרבות" (43. גם משהו נכון??

) ) אני יכולה לומר לך, שלכל אדם ואדם יש את היחוד שלו, (שאין לאף אחד אחר.). וכשתתחילי להתאושש טיפ טיפה יותר. קצת קצת יותר לעלות בסולם ההרגשה הטובה למעלה. זה יבוא/ייצא ממך בצורה טבעית. ספיריט, אם לא בגלל המצב רוח את לא עושה דבר ממה שהוצע לך. אלא בגלל ההסתגרות שלך. אז אולי ייראה לך למשל, ללכת לחוג כלשהוא נניח ציור או פיסול (אם זה משהו שנראה לך) שמצד אחד ישנה שם חברת אנשים. אבל לא כזו שמחייבת אותך להיפתח, לדבר וכו´ וכו´. ועם הזמן אם תלכי עם התחושות שלך ובלי לחץ. אולי פתאום כן יהיה לאט לאט נחמד לך להחליף מילה או שתיים עם מישהו וכו´. בקיצור ספיריט אני לאט לאט מנסה להכיר אותך ולראות אם יש משהו שאני אולי אוכל לעזור. אבל בינתיים הכי חשוב, אל תלחצי. (וגם אני עברתי תקופה קטע של הסתגרות. חלק מהחיים). אז עוד נדבר. שלך, דליה.

 

[spirit chaser]

דליה

כבר מרגישה יותר טוב, בעזרתך. רואה פתח יציאה. תודה.

 

[דליה גולן]

ספיריט.....אני כל כך שמחה...

כל כך אני שמחה שאת מרגישה קצת טוב יותר. מילה עוד אחת קטנה קטנה. תראי ספיריט, כשאנחנו נמצאים בתחתית אנחנו לא רואים את האור. באמת. הוא קיים אבל אנחנו לא רואים אותו. צריך פשוט להזכיר את זה. וזה מחזיר את ההרגשה הטובה ומחזיר את התקווה ללב. ספיריט - החיוך לא יירד מפניי היום בזכותך!!! מכל הלב, דליה.