SomeOne2321
New member
עזרו לי להחזיר את חברתי מפרידה פתאומית! 
אהלן אנשים יקרים. ראשית אני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שלי בקהילת הפורומים "תפוז אנשים" ואם האשכול נפתח במקום הלא מתאים, אשמח להכוונה.
שמי ושמה לא חשובים, רק אציין שאני בן 18 והיא 16 (בקרוב 17). בכל מקרה העניין הוא כזה: הכרתי מישהי לפני כמה חודשים באינטרנט. איכשהו. את הפרטים הקטנים אני מעדיף שלא לספר. אז הכרנו אחד את השנייה, דיברנו לא מעט והעניינים ביננו התחממו. לאחר חודשים של שיחות קטנות ביחד בלי התקדמות רצינית, החלטתי בצעד נועז לבקש ממנה את המספר שלה. בלי התנגדות מצדה בהחלט קיבלתי את המספר שלה ומשיחות קטנות עברנו הלאה והלאה לשיחות יותר אינטימיות בוואטסאפ. תוך מספר לא דל של ימים הקשר שלנו התחזק והחלטנו להכריז על עצמנו כזוג. נכון שלא נפגשנו, אך אהבתנו, הכימיה שלנו, העובדה שאנחנו נחושים להקדיש את כל חיינו אחד עם השנייה, הפכו אותנו לכאלה ובעיננו לא היה בזה כל רע. אז עוברים הימים, עוד שיחה לעוד שיחה עוברת; אני והיא מבלים ביחד כל יום מהבוקר עד שהיא הולכת לישון ומאוהבים אחד בשנייה בקטע אחר. מכיוון שהמרחק ביני לבינה מעבר לשבעים ק"מ, החלטתי מדי פעם לשלוח לה הודעות קוליות ותמונות כדי שהקשר לא יהיה יבש ומשעמם. זה עזר. אין יותר מדי מה לספר, הקשר שלנו היה יציב והאהבה פרחה. קבענו להיפגש. לקחתי 2 אוטובוסים, נסעתי את כל הדרך הארוכה הכי שמח ומרוגש שיכול להיות. הגעתי מצויד - עם דובי גדול, עגילים מצופים מזהב ושרשרת תואמת. הבאתי קרוב לאלף שקלים לבזבוזים במידת הצורך, כי וואלה - אני רוצה להשקיע בה כמה שיותר. הגעתי בעננים. בדרך כלל אני בן אדם ביישן ובטח שאני לא נוסע את הנסיעות האלה, אבל אני נסעתי עד אליה, מרחק של שבעים ק"מ בשביל האהבה שלה ולמרות שזה היה בשבילי כה שונה וזר, עשיתי את המאמץ. שאלתי אנשים איפה התחנה המסוימת הזו, איך להגיע לפה ולבסוף הגעתי. היא התרגשה, אמרה שהיא לחוצה ובעננים. נפגשנו. חיבקתי אותה הכי חזק שיכול להיות, נתתי לה נשיקה בלחי, חייכתי לכיוונה והיינו באופוריה. הלכנו לשבת בספסל שבצד והמילים כמו בכל פרישה ראשונה לא מהרו לבוא. היה קשה עבורי ועבורה להוציא משפט, אבל הצלחנו למצוא את נושאי השיחה שלנו, למרות שהם לא היו משהו. עד לפה הכל נשמע כמו חלום, אך בשבריר השנייה שנישקתי אותה בפה, היא טענה שיש לה בחילה (הנחה שלי - בחילה מהתרגשות). היא החלה להצטער ולהיכנס למצב של בכי בעקבות ההקאה שלה (שלבסוף לא הקיאה) וטענה שהיא עושה לעצמה פאדיחות. אמרתי לה שהיא ממש לא עושה פאדיחות ושזה בסדר. חיבקתי אותה וחזרנו לשבת. באותו הרגע שמעתי את המשפט הכי קשה בעולם: "אני חושבת שאני לא מוכנה לקשר". לא ידעתי מה לעשות עם עצמי והרגשתי מרוסק. הרגשתי שהכל אבד ממני, אבל לא ביטאתי את זה כלפי חוץ. ככה שעה וחצי שאני מנסה להסביר לה שזו הפגישה הראשונה שלנו ואין לה סיבה לחשוב ככה. אנחנו זוג מעולה, יש ביננו אהבה ורק בגלל ריגוש של הרגע אין צורך לעזוב הכל. לבסוף היא הלכה. הפרח שלי עזב אותי וכל מה שנותר לי ממנו הוא תמונות שלנו מתנשקים ויושבים זה לצד זה באותו ספסל מעץ. איבדתי הכל. הלכתי ברחובות של עיר שבחיים לא הייתה בה קודם כמו זומבי שלא יודע לאן הוא הולך. לקחתי מונית ספיישל, כי לא יכולתי ללכת כבר. 500 שקלים שילמתי. וכל זה רק כי מה? כי היא בת 16 ואני 18? ביג דיל. אין פה שום הפרש רציני בגילאים. היא ידעה את זה, היא לא חשבה שזה חריג. יש זוגות עם הפרשים הרבה יותר קיצוניים. היא לא רוצה לדבר איתי בכלל והיא חושבת שעדיף שלא אחשוב עליה ולא אשלח לה הודעות. ואני, מה אני צריך לסבול את זה אחרי כל המאמץ שלי?! אחרי כל האהבה שנתתי לה, אחרי כל החומריות, אחרי הנשיקות שלנו, אחרי הקשר הארוך טווח שלנו. די, אני לא יכול. אני רוצה אותה יותר מהכל, אני רוצה לחדש את הקשר שלנו. בבקשה מכם, אנשים, אשמח לייעוץ בנושא. אני לא יכול לשכוח ממנה כמו שהיא ביקשה ממני. אני רוצה אותה ואני מוכן להילחם עבורה. אני יכולה להיות בן הזוג הכי מושלם שיכול להיות לה אי פעם ואני לא יכול לוותר על הקשר המדהים הזה. אני נהנתי איתה כל שנייה.
אהלן אנשים יקרים. ראשית אני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שלי בקהילת הפורומים "תפוז אנשים" ואם האשכול נפתח במקום הלא מתאים, אשמח להכוונה.
שמי ושמה לא חשובים, רק אציין שאני בן 18 והיא 16 (בקרוב 17). בכל מקרה העניין הוא כזה: הכרתי מישהי לפני כמה חודשים באינטרנט. איכשהו. את הפרטים הקטנים אני מעדיף שלא לספר. אז הכרנו אחד את השנייה, דיברנו לא מעט והעניינים ביננו התחממו. לאחר חודשים של שיחות קטנות ביחד בלי התקדמות רצינית, החלטתי בצעד נועז לבקש ממנה את המספר שלה. בלי התנגדות מצדה בהחלט קיבלתי את המספר שלה ומשיחות קטנות עברנו הלאה והלאה לשיחות יותר אינטימיות בוואטסאפ. תוך מספר לא דל של ימים הקשר שלנו התחזק והחלטנו להכריז על עצמנו כזוג. נכון שלא נפגשנו, אך אהבתנו, הכימיה שלנו, העובדה שאנחנו נחושים להקדיש את כל חיינו אחד עם השנייה, הפכו אותנו לכאלה ובעיננו לא היה בזה כל רע. אז עוברים הימים, עוד שיחה לעוד שיחה עוברת; אני והיא מבלים ביחד כל יום מהבוקר עד שהיא הולכת לישון ומאוהבים אחד בשנייה בקטע אחר. מכיוון שהמרחק ביני לבינה מעבר לשבעים ק"מ, החלטתי מדי פעם לשלוח לה הודעות קוליות ותמונות כדי שהקשר לא יהיה יבש ומשעמם. זה עזר. אין יותר מדי מה לספר, הקשר שלנו היה יציב והאהבה פרחה. קבענו להיפגש. לקחתי 2 אוטובוסים, נסעתי את כל הדרך הארוכה הכי שמח ומרוגש שיכול להיות. הגעתי מצויד - עם דובי גדול, עגילים מצופים מזהב ושרשרת תואמת. הבאתי קרוב לאלף שקלים לבזבוזים במידת הצורך, כי וואלה - אני רוצה להשקיע בה כמה שיותר. הגעתי בעננים. בדרך כלל אני בן אדם ביישן ובטח שאני לא נוסע את הנסיעות האלה, אבל אני נסעתי עד אליה, מרחק של שבעים ק"מ בשביל האהבה שלה ולמרות שזה היה בשבילי כה שונה וזר, עשיתי את המאמץ. שאלתי אנשים איפה התחנה המסוימת הזו, איך להגיע לפה ולבסוף הגעתי. היא התרגשה, אמרה שהיא לחוצה ובעננים. נפגשנו. חיבקתי אותה הכי חזק שיכול להיות, נתתי לה נשיקה בלחי, חייכתי לכיוונה והיינו באופוריה. הלכנו לשבת בספסל שבצד והמילים כמו בכל פרישה ראשונה לא מהרו לבוא. היה קשה עבורי ועבורה להוציא משפט, אבל הצלחנו למצוא את נושאי השיחה שלנו, למרות שהם לא היו משהו. עד לפה הכל נשמע כמו חלום, אך בשבריר השנייה שנישקתי אותה בפה, היא טענה שיש לה בחילה (הנחה שלי - בחילה מהתרגשות). היא החלה להצטער ולהיכנס למצב של בכי בעקבות ההקאה שלה (שלבסוף לא הקיאה) וטענה שהיא עושה לעצמה פאדיחות. אמרתי לה שהיא ממש לא עושה פאדיחות ושזה בסדר. חיבקתי אותה וחזרנו לשבת. באותו הרגע שמעתי את המשפט הכי קשה בעולם: "אני חושבת שאני לא מוכנה לקשר". לא ידעתי מה לעשות עם עצמי והרגשתי מרוסק. הרגשתי שהכל אבד ממני, אבל לא ביטאתי את זה כלפי חוץ. ככה שעה וחצי שאני מנסה להסביר לה שזו הפגישה הראשונה שלנו ואין לה סיבה לחשוב ככה. אנחנו זוג מעולה, יש ביננו אהבה ורק בגלל ריגוש של הרגע אין צורך לעזוב הכל. לבסוף היא הלכה. הפרח שלי עזב אותי וכל מה שנותר לי ממנו הוא תמונות שלנו מתנשקים ויושבים זה לצד זה באותו ספסל מעץ. איבדתי הכל. הלכתי ברחובות של עיר שבחיים לא הייתה בה קודם כמו זומבי שלא יודע לאן הוא הולך. לקחתי מונית ספיישל, כי לא יכולתי ללכת כבר. 500 שקלים שילמתי. וכל זה רק כי מה? כי היא בת 16 ואני 18? ביג דיל. אין פה שום הפרש רציני בגילאים. היא ידעה את זה, היא לא חשבה שזה חריג. יש זוגות עם הפרשים הרבה יותר קיצוניים. היא לא רוצה לדבר איתי בכלל והיא חושבת שעדיף שלא אחשוב עליה ולא אשלח לה הודעות. ואני, מה אני צריך לסבול את זה אחרי כל המאמץ שלי?! אחרי כל האהבה שנתתי לה, אחרי כל החומריות, אחרי הנשיקות שלנו, אחרי הקשר הארוך טווח שלנו. די, אני לא יכול. אני רוצה אותה יותר מהכל, אני רוצה לחדש את הקשר שלנו. בבקשה מכם, אנשים, אשמח לייעוץ בנושא. אני לא יכול לשכוח ממנה כמו שהיא ביקשה ממני. אני רוצה אותה ואני מוכן להילחם עבורה. אני יכולה להיות בן הזוג הכי מושלם שיכול להיות לה אי פעם ואני לא יכול לוותר על הקשר המדהים הזה. אני נהנתי איתה כל שנייה.
