עיבוד חווית לידה? וסיפור לידה!
אז כתבתי כאן מתישהו במהלך ההריון
ולמרות שהפורום די מת, נעזרתי המון בפורום, בארכיון, בסיפורים, ועכשיו זה הזמן לצרף גם את שלי
סיפור על לידה שהיתה אמורה להיות לידת בית, והפכה ללידת בית חולים מתוכננת כי יש מצב שתיאום הציפיות שלי מול המיילדות היה לא משהו.
בכל אופן, מצרפת את מה שכתבתי על הלידה בבלוג, ואחר כך תוספים.
שבוע 39+6
המיילדת שלי מתקשרת ומודיעה שלאור הגעתי להריון עודף, ונסיעה של המיילדת המגבה - לידת הבית שלי מבוטלת. בוכה, מתאכזבת, למחרת אוספת את עצמי ומתחילה להתכונן מחדש ללידה בבית חולים. פורקת את כלי לידת הבית ואורזת תיק. ומחכה מחכה מחכה.
10 בבוקר 40+3
מדברת בטלפון עם חברה. משתעלת. ויורדים לי המים. מקלחת, ניקיון, מתחילים צירים, אחרי שעה רוני נוסעת לסבתא. אנחנו בבית שותים תה על הכדור במרפסת. מתזמנים צירים ושומעים את בוב מארלי. זה מרגיע והאוירה טובה. הצירים כל 6-3 דקות, לא ממש סדירים ואני פורקת מדיח ונהנית. לקראת הצהריים אני מקיאה ומחליטים לנסוע.
12:30 נכנסים למיון יולדות עם פתיחה שלוש. המוניטור לא מבריק, אוכלת בין הצירים צ'יטוס ושוקולד, המוניטור בחדר לידה נראה יותר טוב. שוכבת על הצד עם מוסיקה ברמקול שזכרתי להביא מהבית (MORCHEEBA), הצירים כואבים , קשה בשכיבה, ובתוכם עוצמת עיניים נושמת עם המוסיקה. כמה אלבומים הספיקו להתנגן עד ארבע בערך, אז נותקתי סופסוף מהמוניטור, עשיתי חוקן והצירים התחילו לצטופף ויותר לכאוב. בכל אופן, החלטנו לרדת למטה לסיגריה. חצי סיגריה, שני צירים כואביםםםםםםם ואני מחליטה לחזור לחדר לידה.
במעלית ציר שמוריד אותי לרצפה עם צרחה. איתנו במעלית יולדת עם עיניים קרועות לרווחה, צופה בי נמרחת על הרצפה תלויה על המעקה וצורחת, הבעל מחזיק אותי ובקול רגוע לחלוטין אומר "תחזיקי את הדלת בבקשה" - נגמר הציר, אני קמה, אומרת תודה רבה, ויוצאת. שני מטר קדימה ואני על ארבע במסדרון בכניסה לחדר לידה, צורחת ומשם זה רק התקדם. איכשהו הגעתי לחדר (נוטה לחשוב שגררו אותי), צירים בעוצמה שלא תיארתי עד אותו רגע, אני צועקת עד שלא נגמר לי האויר, אוספת וצורחת עוד. מנסה להגיע לתנוחת שש, הצוות מתנפל עליי, יש האטות במוניטור, רוצים שאני אשכב, בודקים פתיחה - ואני שלוש! אני צורחת - אפידורל!!!!! הרופאות צועקות עליי שאני חייבת לשכב למוניטור, רוצים להכניס לי מוניטור פנימי, ואני רק צורחת ומנסה להתהפך לאנשהו שזה לא גב, הרופאה עושה עוד בדיקה ואני פתיחה חמש - אני קולטת שזה שלב המעבר, וצועקת לא צריך מוניטור פנימי, הוא תיכף יוצא. והרופאות מתווכחות עם בעלי מעל הראש שלי, ומנסות לחבר לי מוניטור בין הצירים - ואני צורחת "אין בין הצירים" כי יש רק לחץ אחד גדול ואני מטפסת לאיזו תנוחה בלתי אפשרית, חונקת את הבעל וצורחת לו לתוך האוזן בשיא הכוח, שולחת יד למטה ומרגישה את הראש יוצא, שניה של שריפה, ותוך שלוש לחיצות מרגישה שיוצא הגוף. ועדיין כואב, ואני קולטת שהוא כחול ושומעת אותו בוכה, ובעלי חותך הפעם את חבל הטבור, והמיילדת לוקחת אותו לניגוב ואני מרגישה עוד ציר, נותנת לחיצה ואומרת לה - ילדתי את השלייה. ועכשיו הכאב כמעט נעלם ואני מחזיקה אותו ומחייכת ובעיקר לא יכולה להאמין שנגמר הכאב הזה ונגמרה הלידה ועשינו זאת, והשעה 16:28 ועברתי לידה שלמה תוך בערך עשר דקות מאוד אינטנסיביות. מתברר שחבל הטבור היה כרוך סביב הצואר, היד והבטן ואכן לא סתם היו האטות, אבל מאור עבר את זה כמו גדול ובכה בכי רם וברור מיד על ההתחלה. 3255 גר' כחולים וצורחים מונחים עלי, קצת מנוגב אבל מלא במים ודם וקצת קקי וריח של בטן. והלב מלא והידיים מלאות, וזה מרגיש בשל ונכון.
בערך בשעה חמש אני כבר יושבת במיטה בישיבה מזרחית ומנסה להניק, בלי קרעים ותפרים, רעבה. חוזר השליח עם הסנדוויצ'ים שהגיע בדיוק ב16:20 לשער בית החולים, היינו אמורים לפגוש אותו למטה וקצת התפספס
) טוחנת כריך פילדלפיה פושר, מניקה, עוברת לחדר ביולדות, קמה, מסתובבת, מרגישה טוב, מחבקת את רוני האחות הגדולה, מקבלת אורחים. למחרת בצהריים (יעני היום) השתחררנו הביתה, וזה נפלא.
מסניפים את מאור ונוצרים כל רגע.
עד כאן נפלא, אבל בעודי נזכרת בכל החוויות הגופניות של הלידה - הרגעים בהם הרגשתי אותו יורד לאגן מתמזגים עם זכרונות פחות נעימים - איך הגוף שלי מנסה להגיע לעמידת שש, וידיים של אנשי צוות מושכות אותי חזרה לגב, פעם אחר פעם. רצועות מוניטור שנמתחות על הבטן שלי בזמן צירי לחץ, אני תולשת אותן ומישהו דואג למתוח אותן שוב, למרות שאני צורחת שהוא תיכף יוצא, וזה לא מנטר כלום. רופאות שמתעקשות לשים מוניטור פנימי, למרות שאנחנו מסרבים , ודוחפות לי יד עם המוניטור בזמן שאני צורחת "תוציאי את היד" באמצע ציר לחץ. והלידה עצמה, זאת אומרת הציר שבו הוא יוצא בפועל, חלק מהזכרונות זה איך אני מטפסת על הבעל ובעצם יולדת כשאני תלויה עליו מהצואר, ויד אחת שלו מחזיקה אותי באויר כי הוא מחזיק לי את הרגל הימנית, וכל הגוף שלי באויר ורק רגל שמאל נוגעת במיטה באיזשהו אופן. וכל התנוחה הביזארית הזו כי לפני שניה שוב ניסו להשכיב אותי על הגב, ואחת הרופאות שוב דוחפת לי יד עם מוניטור פנימי, ואני מנסה להמלט.
ומצד אחד זאת ממש חזירות, כי בחיי שהיתה לי לידה קצרה ומדהימה, והרגשתי בפרוטרוט את כל מה שכתבו כאן לפניי -
החלק שבו הזמן סביבי מאט, כשהלכתי מהסיגריה למעלית ופתאום הרגשתי שאני במקום אחר
איך הוא יורד ומתברג באגן, השריפה של ההכתרה, הליטוף וההחלקה של השליה...
ומצד שני, זה מתסכל אותי שבכל העשר דקות האלו אף אחד לא שיתף איתי פעולה. אף אחד לא אמר לי "כל הכבוד, את תיכף יולדת". אף אחד לא תמך בי בשלב המעבר, והרופאות אפילו לא זיהו שאני בשלב המעבר והמשיכו לנטר אותי מהבטן עד שלא יצא להן תינוק בהפתעה.
ומציק לי שהיו האטות במוניטור, בשניה לפני שהוא החל לרדת לאגן. היו, כי זאת לידת בזק, ומה שעושים כדי לעזור לתינוק ולהוריד לו לחץ מהראש בזמן לידת בזק - זה עמידת שש עם ראש נמוך. בדיוק מה שהגוף שלי ידע וניסה לעשות לבד, ואף אחד לא נתן לי.
וזה מתסכל אותי, זכרונות הלידה הזאת. כי זאת היתה יכולה להיות לידת בית מופלאה, הייתי נשארת לי בעמדת שש שלי, צורחת עשר דקות עם ליטופים ואמירות של כל הכבוד זה תיכף נגמר, וזהו.
אז כתבתי כאן מתישהו במהלך ההריון
ולמרות שהפורום די מת, נעזרתי המון בפורום, בארכיון, בסיפורים, ועכשיו זה הזמן לצרף גם את שלי
סיפור על לידה שהיתה אמורה להיות לידת בית, והפכה ללידת בית חולים מתוכננת כי יש מצב שתיאום הציפיות שלי מול המיילדות היה לא משהו.
בכל אופן, מצרפת את מה שכתבתי על הלידה בבלוג, ואחר כך תוספים.
שבוע 39+6
המיילדת שלי מתקשרת ומודיעה שלאור הגעתי להריון עודף, ונסיעה של המיילדת המגבה - לידת הבית שלי מבוטלת. בוכה, מתאכזבת, למחרת אוספת את עצמי ומתחילה להתכונן מחדש ללידה בבית חולים. פורקת את כלי לידת הבית ואורזת תיק. ומחכה מחכה מחכה.
10 בבוקר 40+3
מדברת בטלפון עם חברה. משתעלת. ויורדים לי המים. מקלחת, ניקיון, מתחילים צירים, אחרי שעה רוני נוסעת לסבתא. אנחנו בבית שותים תה על הכדור במרפסת. מתזמנים צירים ושומעים את בוב מארלי. זה מרגיע והאוירה טובה. הצירים כל 6-3 דקות, לא ממש סדירים ואני פורקת מדיח ונהנית. לקראת הצהריים אני מקיאה ומחליטים לנסוע.
12:30 נכנסים למיון יולדות עם פתיחה שלוש. המוניטור לא מבריק, אוכלת בין הצירים צ'יטוס ושוקולד, המוניטור בחדר לידה נראה יותר טוב. שוכבת על הצד עם מוסיקה ברמקול שזכרתי להביא מהבית (MORCHEEBA), הצירים כואבים , קשה בשכיבה, ובתוכם עוצמת עיניים נושמת עם המוסיקה. כמה אלבומים הספיקו להתנגן עד ארבע בערך, אז נותקתי סופסוף מהמוניטור, עשיתי חוקן והצירים התחילו לצטופף ויותר לכאוב. בכל אופן, החלטנו לרדת למטה לסיגריה. חצי סיגריה, שני צירים כואביםםםםםםם ואני מחליטה לחזור לחדר לידה.
במעלית ציר שמוריד אותי לרצפה עם צרחה. איתנו במעלית יולדת עם עיניים קרועות לרווחה, צופה בי נמרחת על הרצפה תלויה על המעקה וצורחת, הבעל מחזיק אותי ובקול רגוע לחלוטין אומר "תחזיקי את הדלת בבקשה" - נגמר הציר, אני קמה, אומרת תודה רבה, ויוצאת. שני מטר קדימה ואני על ארבע במסדרון בכניסה לחדר לידה, צורחת ומשם זה רק התקדם. איכשהו הגעתי לחדר (נוטה לחשוב שגררו אותי), צירים בעוצמה שלא תיארתי עד אותו רגע, אני צועקת עד שלא נגמר לי האויר, אוספת וצורחת עוד. מנסה להגיע לתנוחת שש, הצוות מתנפל עליי, יש האטות במוניטור, רוצים שאני אשכב, בודקים פתיחה - ואני שלוש! אני צורחת - אפידורל!!!!! הרופאות צועקות עליי שאני חייבת לשכב למוניטור, רוצים להכניס לי מוניטור פנימי, ואני רק צורחת ומנסה להתהפך לאנשהו שזה לא גב, הרופאה עושה עוד בדיקה ואני פתיחה חמש - אני קולטת שזה שלב המעבר, וצועקת לא צריך מוניטור פנימי, הוא תיכף יוצא. והרופאות מתווכחות עם בעלי מעל הראש שלי, ומנסות לחבר לי מוניטור בין הצירים - ואני צורחת "אין בין הצירים" כי יש רק לחץ אחד גדול ואני מטפסת לאיזו תנוחה בלתי אפשרית, חונקת את הבעל וצורחת לו לתוך האוזן בשיא הכוח, שולחת יד למטה ומרגישה את הראש יוצא, שניה של שריפה, ותוך שלוש לחיצות מרגישה שיוצא הגוף. ועדיין כואב, ואני קולטת שהוא כחול ושומעת אותו בוכה, ובעלי חותך הפעם את חבל הטבור, והמיילדת לוקחת אותו לניגוב ואני מרגישה עוד ציר, נותנת לחיצה ואומרת לה - ילדתי את השלייה. ועכשיו הכאב כמעט נעלם ואני מחזיקה אותו ומחייכת ובעיקר לא יכולה להאמין שנגמר הכאב הזה ונגמרה הלידה ועשינו זאת, והשעה 16:28 ועברתי לידה שלמה תוך בערך עשר דקות מאוד אינטנסיביות. מתברר שחבל הטבור היה כרוך סביב הצואר, היד והבטן ואכן לא סתם היו האטות, אבל מאור עבר את זה כמו גדול ובכה בכי רם וברור מיד על ההתחלה. 3255 גר' כחולים וצורחים מונחים עלי, קצת מנוגב אבל מלא במים ודם וקצת קקי וריח של בטן. והלב מלא והידיים מלאות, וזה מרגיש בשל ונכון.
בערך בשעה חמש אני כבר יושבת במיטה בישיבה מזרחית ומנסה להניק, בלי קרעים ותפרים, רעבה. חוזר השליח עם הסנדוויצ'ים שהגיע בדיוק ב16:20 לשער בית החולים, היינו אמורים לפגוש אותו למטה וקצת התפספס
) טוחנת כריך פילדלפיה פושר, מניקה, עוברת לחדר ביולדות, קמה, מסתובבת, מרגישה טוב, מחבקת את רוני האחות הגדולה, מקבלת אורחים. למחרת בצהריים (יעני היום) השתחררנו הביתה, וזה נפלא. מסניפים את מאור ונוצרים כל רגע.
עד כאן נפלא, אבל בעודי נזכרת בכל החוויות הגופניות של הלידה - הרגעים בהם הרגשתי אותו יורד לאגן מתמזגים עם זכרונות פחות נעימים - איך הגוף שלי מנסה להגיע לעמידת שש, וידיים של אנשי צוות מושכות אותי חזרה לגב, פעם אחר פעם. רצועות מוניטור שנמתחות על הבטן שלי בזמן צירי לחץ, אני תולשת אותן ומישהו דואג למתוח אותן שוב, למרות שאני צורחת שהוא תיכף יוצא, וזה לא מנטר כלום. רופאות שמתעקשות לשים מוניטור פנימי, למרות שאנחנו מסרבים , ודוחפות לי יד עם המוניטור בזמן שאני צורחת "תוציאי את היד" באמצע ציר לחץ. והלידה עצמה, זאת אומרת הציר שבו הוא יוצא בפועל, חלק מהזכרונות זה איך אני מטפסת על הבעל ובעצם יולדת כשאני תלויה עליו מהצואר, ויד אחת שלו מחזיקה אותי באויר כי הוא מחזיק לי את הרגל הימנית, וכל הגוף שלי באויר ורק רגל שמאל נוגעת במיטה באיזשהו אופן. וכל התנוחה הביזארית הזו כי לפני שניה שוב ניסו להשכיב אותי על הגב, ואחת הרופאות שוב דוחפת לי יד עם מוניטור פנימי, ואני מנסה להמלט.
ומצד אחד זאת ממש חזירות, כי בחיי שהיתה לי לידה קצרה ומדהימה, והרגשתי בפרוטרוט את כל מה שכתבו כאן לפניי -
החלק שבו הזמן סביבי מאט, כשהלכתי מהסיגריה למעלית ופתאום הרגשתי שאני במקום אחר
איך הוא יורד ומתברג באגן, השריפה של ההכתרה, הליטוף וההחלקה של השליה...
ומצד שני, זה מתסכל אותי שבכל העשר דקות האלו אף אחד לא שיתף איתי פעולה. אף אחד לא אמר לי "כל הכבוד, את תיכף יולדת". אף אחד לא תמך בי בשלב המעבר, והרופאות אפילו לא זיהו שאני בשלב המעבר והמשיכו לנטר אותי מהבטן עד שלא יצא להן תינוק בהפתעה.
ומציק לי שהיו האטות במוניטור, בשניה לפני שהוא החל לרדת לאגן. היו, כי זאת לידת בזק, ומה שעושים כדי לעזור לתינוק ולהוריד לו לחץ מהראש בזמן לידת בזק - זה עמידת שש עם ראש נמוך. בדיוק מה שהגוף שלי ידע וניסה לעשות לבד, ואף אחד לא נתן לי.
וזה מתסכל אותי, זכרונות הלידה הזאת. כי זאת היתה יכולה להיות לידת בית מופלאה, הייתי נשארת לי בעמדת שש שלי, צורחת עשר דקות עם ליטופים ואמירות של כל הכבוד זה תיכף נגמר, וזהו.
