עידוד- כן, אנו זקוקים לו...

[תמיד איתנו]

עידוד- ../images/Emo42.gifכן, אנו זקוקים לו...

שלום לכולן/ם! חשוב לי ליידע אתכן/ם כי בעת שאשתי התאשפזה בעבר לצורך הפסקת ההריון, הייתי שרוי כמובן בעצבות, ולפתע בדרכי לקנות משהו לאכול ראיתי ליד השירות הסוציאלי של בית החולים,זוג מלווה בהוריו, כאשר האשה היתה בהריון ממש ממש מתקדם , וניכר על פניהם כי הם מאד מתוחים ועצובים.

מה שגרם לי להבין שהם אמורים לבצע הפסקת הריון, היה הטופס הענקי הורוד של הועדה להפסקת הריון, אשר נתקלתי בו יום לפני כן... מה אגיד לכן/ם, חשתי כזו שותפות עימם...שעה ומשהו לאחר מכן, הם הגיעו למחלקת נשים לאשפוז...ניגשתי אליהם, הצגתי את עצמי, ואמרתי להם כי אנו גם בתהליך הקשה של הפסקת ההריון. משום מה נוצר קשר שקשה לי לתארו, איך באותם רגעים הפכנו להיות תומכים אחד בשני...הבחורה התאשפזה בסמוך לחדר של אשתי. המום התגלה ממש באקראי בשלב ההריון המתקדם...והמקרה היה מאד דומה למקרה שעברנו. אין מילים לתאר את גודל האבדן, הכאב ושותפות הגורל שחשנו יחדיו... שמרנו על קשר מדי פעם (לפני חגים וכו´...) כאן, בנקודה זו חשוב לי לשתף אתכן/ם במה שאני תמיד אומר לעצמי ביני לבין עצמי...מעודד את עצמי...בלב כי מן השכול והאבדן

תצמח התקווה והאושר

. בשבוע שעבר היא ילדה בן בריא והם מאושרים עד לב השמיים!!! בן ראשון!

המקרה הזה מצטרף לכל אותם מקרים שמעודדים את כולנו כאן מדי פעם בפורום, כמו קרן ועוד נשים וזוגות שחוו אבדן הריון והיום הם חובקים ילד/ה בריא/ה אחד או יותר. אין ספק כי כאן, כאשר אני מכיר את המקרה באופן אישי, זוכר את אותה בחורה מחזיקה את בטופס הורוד לועדה להפסקת הריון....זוכר את השיחות העצובות שניהלנו במסדרונות בית החולים, כשאיבדנו את היקר לנו...הם את ביתם ואנו את בננו... אין ספק כי המקרה הנ"ל כה מחזק אותי, כן ומקווה שגם את כולכן/ם! זיכרו...מן העצב והשכול

תבוא השמחה!

שיר לזוג ההורים הטריים... מגיעים אליכם... מגיעים אליכם עם המטען שאנו נושאים איתנו, תמיד איתנו. באים אליכם עם שותפות הגורל שלנו. אתם איבדתם אז את בתכם, ואנו את בננו...שכל כך כל כך רצינו!

הייתם "שם" וכל אחד יפרש את המילה "שם" לפי רצונו... אולם עכשיו אתם "פה" שוב בבית חולים, וזה כל כך כל אחרת...

למדתם משהו בדרך מ"שם" ל"פה"... מברכים אתכם במזל טוב!

מכל הלב

, מכל נים ונים בו!

שתשכילו לגדל את בנכם בבריאות לאושר ולחיים טובים! שתהנו מכל רגע ורגע! ושתפיקו, את ואתה את מה שניתן בדרך שחוויתם מ"שם" לפה". מאיתנו,

 

[יעל של עדי]

התרגשות וקושי

שלום בשיחה שהייתה לי עם אשתך ביום העצמאות בשנה שעברה, התרשמתי שקשה לה מאוד ותוך כדי שקראתי את מה שכתבת, שאלתי את עצמי, עם כל ההתרגשות הגדולה, איך היא וגם אתה מתמודדים עם השמחה בשמחת הזוג אך גם עם הקושי שיש בזה שהם כבר "פה" ואתם אולי עוד "שם". מה שלומכם בימים אלו? תמסור לה ד"ש.

 

[morinbar]

ה"פה" וה"שם" חיים ביחד כי אין

דרך ואין גם צורך (לדעתי) להפריד בניהם. ה"פה" וה"שם" הם חלק מחיינו באם נרצה או לא. העצב מהול בשמחה והשמחה מהולה בעצב וזוהי (אולי) תמצית חיינו. ברור לי שאילו מור הייתה איתנו ההריון השני היה מתמהמה ודי התלבטתי מתי יש "לתכנן" הריון, והאם זה לא מוקדם

ומה זה מוקדם

ואולי אין מה להתמהמה. אף פעם לא אדע... כשאני מביטה בענברוש והדמיון למור מדהים אותי כל פעם מחדש אני מהרהרת רבות מה היה אילו...איך מור היתה מקבלת אחות חדשה

ואיך היא היתה מתמודדת

(כ"כ הרבה סימני שאלה ותשובות אין). יש שמחה ויש אור גדול. יש אהבה אין קץ ומתיקות משכרת (ואפשר אחרת). ותמיד תמיד ישנה אותה תחושת פספוס איומה. לומדים לחיות עם התחושה הזו ועם ה"פה" וה"שם" ומקווים ומאחלים חיים בריאים ומלאי מזל. לכולנו.

 

[תמיד איתנו]

ליעל ואורלי...../images/Emo140.gif

תודה על ההתייחסות...אכן הרבה שאלות ללא תשובות. אני ובת זוגתי מנסים להתמודד על ידי שיחות משותפות ורגעים בהם אנו שואלים האחד את השני מה האבדן עשה לנו באופן אישי. כשם שאיבדנו את היקר לנו, למדנו גם עד כמה אנו אוהבים וקשורים, והזוגיות שמי כמוכם יודעות ויודעים עד כמה חשובה בתקופה כה קשה מתחזקת. בחיים יש תמיד "גם" ו"גם", גם טוב וגם פחות. כפי ששלומית כתבה בכרטיס האישי - "החיים הם מה שאתה עושה מהם" יש דברים שבשליטתנו ויש שלא. מה שכן, מומלץ לעשות טוב עד כמה שאנו יכולים. ממני, תמיד איתנו

 

[שלומית 0710]

מסכימה

כל כך מבינה ומזדהה עם דברי כל אחד מכם. לפעמים כשאנשים תוהים איך זה שאנו נשואים עשר וחצי שנים כמעט ורק עם ילדה אחת בת חמש ועוד מעירים "עצלנים" ו"מפונקים" אני מספרת קצת על עברינו על 7 הריונות שמהם יש לנו היום ילדה אחת. לפעמים אני מספרת גם על האובדן הגדול שחווינו באובדנה של ביתנו הבכורה בת חצי שנה. כמו שאורלי כתבה- לו ביתנו הבכורה היתה עמנו היום לא היו לנו כל כך הרבה הריונות בטווחים כאלה. פוטנציאלית היינו היום הורים ל-9 ילדים (איבדנו גם שני הריונות עם תאומים) וסביר להניח שלא היינו ממשיכים כה הרבה אם הכל היה מצליח. איני יודעת כמה מכם יודעים אבל היום אנו בעיצומו של תהליך אימוץ לאחר ששני ההריונות שאחרי הולדת בתנו נכשלו גם הם. כשלפני שבוע כתבתי בפורום אימוץ הודעה משמחת על התקדמות גדולה ומשמעותית בתהליך האימוץ (סדנא שנשתתף בה לאחר חנוכה ולאחריה אנו מקווים שיצטרף למשפחתנו הנסיך או הנסיכה), קיבלתי תגובות חמות וחובקות מאנשי הפורום. ואז- אחת מהם היתה ברוח הדברים-שחג החנוכה יסמל עבורינו את האור. לפתע, זה פתח בי את כל המגירות הסגורות חלקית וכתבתי שם שלאור עברינו הגיניקולוגי העשיר כמעט כל חג טומן בחובו זכרונות על אובדן (מה גם שגם עם נסיון בודד אחד התחושות מעצימות בחגים...) ולאחר מכן שאלתי את עצמי מעל דפי הפורום -מדוע חיברתי את העצב עם השמחה. חלק מהתשובות שקיבלתי הן- שגודל העצב כגודל היכולת לאהוב ולשמוח עם האהובים שלך:ו- מוכרחים לערב שמחה בעצב- אחרת איך נדע שהגיע העת שלנו לומר תודה על הדברים הטובים שקורים לנו אחרי כל הקושי:ו- ההיזכרות בכאבי העבר נחוצה בכדי לתת פרופורציות, להדגיש ולהעצים את האושר. (ותודה לחברי בפורום האימוץ!). נכון לא ממש חייבים לעבור את כל התלאות שאנו ואתם חברי לפורום עצוב זה עברנו, אבל השמחה אח"כ רק מתחדדת גם אם תמיד ישאר ונשאר הזכירון, גם אם תמיד יש איזשהו שביב עצב ברמה כזו או אחרת. לומדים לחיות עם הכאב ולהסתכל לו בעיניים. לומדים גם להסתכל קדימה בתקווה. ((עכשיו כשאני חושבת על זה הרי גם בחתונה שוברים את הכוס ומכניסים שביב עצב על חורבן בית המקדש (אגב- כאשה חילונית חשבתי שזה מיותר- בעקבות דין הדברים הזה עם עצמי אני מתחילה לראות את הדברים קצת אחרת..))). ו-לומדים שהחיים הנם מה שאתה עושה מהם...

, נחמה, והרבה תקווה ובריאות נפשית ופיזית לכולנו.