עידוד
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.... אז אני פשוט אתחיל.
הבן השני שלי בן שנה ועשרה חודשים.
לפני חצי שנה שמתי לב שמשהו לא בסדר איתו, מהדברים האלה שאת האמא לא יכולה שלא לראות.
הידע עצתי, שיתפתי וכולם אמרו לי שהוא עוד צעיר והכל יכול להשתנות- כל אחדו מתפתח בקצב שלו, בוודאי שמעתם את זה לא פעם.
אבל אני ידעתי שהקצב שלו רחוק מאוד מאוד... יש לי עוד בן, אני רואה, אני לא עוורת
ובסוף לקחתי אותו למכון להתפתחות הילד ובכל מבחן נקבע שיש איחור בהתפתחות. שללו את הנורא מכל אבל השאירו אותי עם אלף ואחד אבחנות- דיספרקציה, ויסות חושי, קשיים גרפים מוטוריים, קשיי למידה, קשיי עיבוד, קשיי תפיסה וכל הדיסקים שיש בעולם.
מאז עולמי חרב עלי! הפכתי לאישה עצובה, מפוחדת, חרדה מידי יום לעתיד ילדי
כל יום אני מרגישה שאני במאבק עליו, עושה כל מה שאני יכולה לעזור לו, מטפלת בכל דרך אפשרית ובכל ערב אחרי שהא הולך לישון אני מתרסקת לי והדמעות לא עוזבות אותי
כל ערב אני שואלת את עצמי- למה? למה הוא? מה לא עשיתי בסדר? למה לא עשיתי מי שפיר? איזה חיים יהיו לו? האם יהיו לו חברים אי פעם? מה יהיה אחיו הגדול שעדיין לא מודע לזה?
כל ערב מתאבלת עליו מחדש, כועסת, מרירה, עצובה, מיואשת
וככה כבר חצי שנה, אין ליום ואין לילה.
בעלי מנסה לעודד, הוא רואה את הטוב, רואה את התקווה , בטוח שיהיה בסדר
המשפחה מעודדת
החברים אומרים, הוא עוד קטן , יעבדו איתו, המוח גמיש...
וחלקם אף אומרים , את תראי , עוד שנה את תצחקי על זה.. הוא לייט בלומרס
ואני מנסה להיאחז בטוב, באמת מנסה, אבל כשאני מסתכלת עליו, על האוצר המתוק הזה שלי, ליבי נתמלא בעצבות ואיני יכולה כבר להכיל את העצב הזה.
אני פונה אליכם לעידוד
איך אתם מתמודדים?
האם יש אור בקצה המנהרה?
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.... אז אני פשוט אתחיל.
הבן השני שלי בן שנה ועשרה חודשים.
לפני חצי שנה שמתי לב שמשהו לא בסדר איתו, מהדברים האלה שאת האמא לא יכולה שלא לראות.
הידע עצתי, שיתפתי וכולם אמרו לי שהוא עוד צעיר והכל יכול להשתנות- כל אחדו מתפתח בקצב שלו, בוודאי שמעתם את זה לא פעם.
אבל אני ידעתי שהקצב שלו רחוק מאוד מאוד... יש לי עוד בן, אני רואה, אני לא עוורת
ובסוף לקחתי אותו למכון להתפתחות הילד ובכל מבחן נקבע שיש איחור בהתפתחות. שללו את הנורא מכל אבל השאירו אותי עם אלף ואחד אבחנות- דיספרקציה, ויסות חושי, קשיים גרפים מוטוריים, קשיי למידה, קשיי עיבוד, קשיי תפיסה וכל הדיסקים שיש בעולם.
מאז עולמי חרב עלי! הפכתי לאישה עצובה, מפוחדת, חרדה מידי יום לעתיד ילדי
כל יום אני מרגישה שאני במאבק עליו, עושה כל מה שאני יכולה לעזור לו, מטפלת בכל דרך אפשרית ובכל ערב אחרי שהא הולך לישון אני מתרסקת לי והדמעות לא עוזבות אותי
כל ערב אני שואלת את עצמי- למה? למה הוא? מה לא עשיתי בסדר? למה לא עשיתי מי שפיר? איזה חיים יהיו לו? האם יהיו לו חברים אי פעם? מה יהיה אחיו הגדול שעדיין לא מודע לזה?
כל ערב מתאבלת עליו מחדש, כועסת, מרירה, עצובה, מיואשת
וככה כבר חצי שנה, אין ליום ואין לילה.
בעלי מנסה לעודד, הוא רואה את הטוב, רואה את התקווה , בטוח שיהיה בסדר
המשפחה מעודדת
החברים אומרים, הוא עוד קטן , יעבדו איתו, המוח גמיש...
וחלקם אף אומרים , את תראי , עוד שנה את תצחקי על זה.. הוא לייט בלומרס
ואני מנסה להיאחז בטוב, באמת מנסה, אבל כשאני מסתכלת עליו, על האוצר המתוק הזה שלי, ליבי נתמלא בעצבות ואיני יכולה כבר להכיל את העצב הזה.
אני פונה אליכם לעידוד
איך אתם מתמודדים?
האם יש אור בקצה המנהרה?
כשלקחתי לאיבחון אצל אשת מקצוע היא איבחנה אותו מיד. אחד הדברים שזה חידד לי אלה הציפיות. נכון, לא מחזקים במחמאות ענק ילד בן 12 בדרך כלל כשהוא מבקש מים לבד במסעדה. אבל אצל הג׳וניור שלנו זה היה השג. וזה אור גדול. ולדבר מול כיתה. ואו. לא יאומן כמה יפה הוא עושה את זה. אז נכון, הוא לא מסתכל להם בעיניים, ומדבר בעיקר לקיר שמאחוריהם. אבל זה אור ענק. וכן, כשיש לו טנטרום כי אמרתי שאי אפשר טלויזיה דקה אחרי שהסביר לי על כללי פיזיקה בידע הרב והצום שיש לו - אני עדיין כמעט כל פעם בשוק מזה. אבל בעלי ואני נפגשים עם אנשי מקצוע לקבל כלים, והבנה. אני חושבת שהאבל הוא על החלום שהיה בראש. אבל יש לי ילד פה. והוא מופלא. אז הוא נחשב ״בתפקוד גבוה״ אבל יש לו אתגרים שאין לילדים בני גילו. יחד עם זה, יש לו צדדים חזקים שאין לבני גילו. וכן, אני רואה שהוא מתקשה בקשרים חברתיים, וזה כבד בלב, אבל אני פה לתת לו כלים. שולחת חיבוק