לא יכולה, פשוט לא יכולה.
הגוף רוצה , הנפש הומיה. נמצאת בכוננות מתמדת, חצי אוזן כרויה, הפחד משתלט, עוטפת האימה. העיניים נעצמות, מחפשות שיכחה, הנפש זוכרת, ואין לה מנוחה. ואם כבר קורה והשינה משתלטת, אל תוך הערפל מתגנבות התמונות. חלומות של אתמול, של חשכה ופגיעה... אותי בעוצמה, כה רבה מענות. וליבי מהדהד בתוכי, בדפיקות מהירות כואבות, והראש הומה מרוב מחשבות... ואני עייפה, עייפה כל כך, רק לשון רוצה, ושהכל יישכח.