המשך
הסענו את אבא הביתה. היתה לי אבן על הלב כשהוא ירד מהאוטו. אחותי ליוותה אותי לבית. רציתי לבוא לישון אצלו אבל הייתי גמורה מכל הימים בבית החולים.
אמרתי לעצמי: אני אשן בבית רק לילה אחד. כשאחותי חזרה דיברנו על החשש שלנו מהאשה הזאת.
שבתי הביתה ולא הצלחתי להירדם. נשאתי תפילות שאבא שלי יעבור את הלילה בשלום ושהאשה הזו לא תפגע בו.
בשעה 02:00 בלילה אמרתי לבעלי: אני לא שקטה, אני אקום ואסע לשם. בעלי אמר: את מגזימה. איך את חושבת שהיא תגיב אם תגיעי באמצע הלילה? חכי עד הבוקר.
בבוקר קמתי חולה. בחילות וחום. חטפתי שפעת מהגהינום. ועדיין לא רציתי להשאיר את אבא שלי לבד. אמרתי לבעלי אולי זה יחלוף. אני לא יכולה לנהוג אז תצטרך להסיע אותי לאבא שלי.
בשעה 07:00 האשה של אבי מתקשרת אליי ואומרת: אבא שלך הקיא כל הלילה ויש לו כמעט 40 חום. אמרתי לה: תזמיני לו אמבולנס עכשיו!
היא אומרת: את לא מעדיפה להגיע לכאן קודם? פשוט האמבולנס יקח זמן ואני צריכה ללכת לעבודה.
צעקתי: תזמיני לו אמבולנס עכשיו! מה כאן לא ברור? סעי איתו באמבולנס ואני אגיע ישר לבית החולים.
אחרי כמה זמן היא מתקשרת ואומרת שהזמינה אמבולנס אבל כיוון שיקח זמן אז שאגיע לביתו.
שאלתי אותה: למה לא התקשרת אליי בלילה? למה לא הזמנת לו אמבולנס כבר בלילה? למה חיכית כל הלילה?
הרגשתי שהיא רוצה להרוג אותו. הייתי במצוקה ובלחץ, עם בחילות וחום בעלי הסיע אותי לבית אבי.
כשאני נכנסת לביתו היא אומרת לי שחבל שהגעתי היא כבר תסע איתו.
אני פשוט התפרצתי. לא יכולתי יותר. אמרתי לה: את רוצה להרוג את אבא שלי. את לא תסעי איתו באמבולנס, את לא תתקרבי אליו יותר. אם תתקרבי אליו אקרא למשטרה.
היא התחילה לצעוק שאני משקרת וממציאה דברים. אבא שלי ניסע להרגיע אותנו. התברר שהוא מקיא משעה 01:00 בלילה.
נסעתי איתו באמבולנס ואמרתי לו: מעכשיו אתה תחת חסותי. האשה הזו לא תהרוג אותך לפני הזמן. כשהזמן שלך יגיע, הוא יגיע והיא לא תחליט בשבילנו מתי הוא יגיע. אתה לא אמור למות עדיין, אתה אבא שלי ואני רוצה לבלות איתך זמן.
במיון, לפני שהאשה הזו הגיעה באופן עצמאי ברכב שלה, אבא שלי הודה: היא באמת לא עזרה גדולה. אני לא יכול לסמוך עליה.
ואז הוא סיפר לי...
הוא התעורר והקיא, החום עלה. היא כעסה עליו שהוא עושה לה רעש (היא ישנה איתו באותו לילה) אז היא קמה, לקחה את המצעים ואמרה לו: אני איתך לא ישנה יותר! היא הלכה לחדר הסמוך לישון עם אטמי אוזניים בשעה שאבא שלי המשיך להקיא כל הלילה. אפילו כוס תה היא לא הציעה לו.
פתאום הרגשתי רע והתחלתי להקיא אז טיפלו בי במיון. לחץ הדם שלי עלה ל-160 וגם החום. מסתבר שאבי, אני (ואחרי זה גם אחותי) נדבקנו בוירוס בימים שבילינו בבית החולים.
חיברו לי אינפוזיה והשכיבו אותי על מיטה ובעלי התרוצץ בין אבי אליי. הוא סיפר לי שהאשה ההיא עם אבי. העלו את אבי למחלקה ואני הגעתי לשם אחרי ששחררו אותי.
כשהאשה ההיא הלכה לאכול ניצלתי את הזמן הזה ואמרתי לו: אני יודעת שאתה מפחד להישאר לבד. אני מבטיחה לך שנמצא פיתרון, שאני לא אעזוב אותך. אתה לא תישן לבד.
יום לאחר מכן אבא שלי נפרד מהאשה ההיא בטלפון. את דבריו בשיחת הפרידה לא אשכח. התברר שהוא חווה התעללות נפשית - חוסר יחס, אדישות, הזנחה.
זה נמשך תקופה של כמה חודשים. כנראה שלפי הציפיות שלה אבא שלי היה אמור למות אחרי שנה. שנה זה פרק הזמן שמספיק להיות ידועים בציבור כדי לקבל את כספי הפנסיה.
לאחר שנה היא הפסיקה להתייחס אליו והם הפכו לאנשים זרים שחיים באותו בית. כנראה שהפעולות האחרונות שלה היו נסיון להרע את מצבו.
כשחזרנו מבית החולים היא כבר לא היתה בדירה. אספה את חפציה. לאחר מכן היא ניסתה פעמיים לחזור אליו אך אבי לא היה מעוניין.
בשבועות הראשונים אחי ואני שמרנו עליו והיינו איתו. לאחר מכן מצאנו מטפל מקסים שהיה איתו וישן איתו ואני באתי 6 ימים בשבוע להיות עם אבא אחרי שעות העבודה ובסופי שבוע.
אלו היו 3 חודשים נפלאים. אבא שלי אמר לי שהוא זכה. שהוא לא האמין שיש לו ילדה כמוני. שאין דברים כאלה.
המצב שלו השתפר בהרבה אחרי שהאשה הזו הלכה. זכינו לימים יפים. יצאנו לשתות קפה, לטייל ליד הבית (מה שהוא לא עשה קודם כי היה לו קשה לקום מהמיטה).
אחרי 3 חודשים המצב שוב הורע במהירות והוא נפטר.
אחותי אמרה: אני שמחה שהוא לא נפטר כשהיה עם האשה הזו. זה היה שובר לי את הלב.
שמחנו שהוא נפטר מוקף בילדיו האוהבים, עטוף באהבה ומוגן.
הרגשתי שלולא פעלתי כך, לולא הרחקתי את האשה הזו, הייתי כועסת על עצמי ומאשימה את עצמי והמוות בטרם עת של אבי היה קשה לי הרבה יותר.
בזכות האופן בו פעלתי, התאפשר לי לבלות עם אבי בנעימים (באופן יחסי), ניתנה לנו ארכה, וניצלנו כל רגע להביע את האהבה שיש בתוכנו.
כשהוא נפטר כאב לי מאוד, אני עדיין כואבת, אבל אני יודעת שעשיתי כל מה שיכולתי. גם אבא שלי ידע את זה והוא עזב את העולם עם אהבה ובצורה הראויה ביותר (בבית).
לאף אחד לא מגיע להיות חולה במצב סופני ולסבול שליליות. המצב מדכא מספיק גם כך.
השליליות והאגרסיביות מזינה את הסרטן ואסור לאדם חולה להיות בקרבת אנשים כאלה.
אני מציעה לכם לקחת את אמך לשיחה להעמידה במקום. להסביר לה את הנזק שהיא גורמת לסביבה וביחוד לאבא שלכם.
להגיד לה שלא תסבלו את ההתנהגות הזו ולא תקבלו אותה.
אין לך שליטה על מצב הרוח של אבא שלך. אם הוא מדוכא ומסרב לקבל טיפול שיחלץ אותו מהדיכאון (ככה היה עם אבא שלי) אין מה לעשות.
מה שאת כן יכולה לעשות זה להתעלות על הכעס כלפי אמך ולפזר בסביבתך אנרגיות חיוביות ואהבה. לבחור אחרת: לבחור ללכת בעקבות האור שבלבך ולא בעקבות החושך.
זה קשה, אני יודעת, זה דורש מאמץ, אבל זה שווה את זה
כל טוב והרבה בריאות
