עייפות, פנים רבות לה
ובתכניתנו היום נתמקד בעייפות הפשוטה, העייפות הפיזית שמקורה בפעילות חריגה של האדם, כזו שאינה מעשה יום יומי שגרתי. אמש נגררתי למוסד תל-אביבי, בטיילת, המקיים שירה בציבור בניצוחה של הגברת שרה לשרון. יאמר כאן מייד כי אם מי מכם הרים גבה ועטה ארשת תמיהה על פניו - זו אכן תגובה טבעית, על רקע מנהגי להדיר רגלי ממקומות כאלו ולהעדיף באופן גורף ונחרץ מרתפי ג'אז עמומי תאורה וספוגי עשן ורעלים אחרים. אבל - הוזמנתי, פול-בורד און דה האוז חופשי חופשי, אז מה לי כי אלין? בירה זרמה כמו צריך, נישנושים בשפע, קהל הנוכחים הפתיע לטובה (במיוחד קהל הנוכחות), והגברת שרה העלתה מבחר כשרונות צעירים יותר או פחות, רובם שווים ושוות, והיה שמייח עד מאד. בסביבות אחת אחר חצות זיגזגתי החוצה. הגעתי לאוטו בחניון האופרה ומבעד ערפילי האלכוהול הצלחתי להבחין באחת המכוניות בזוג מחליף במרץ מיצי גוף. הנעתי, שילמתי, יצאתי, נסעתי, הגעתי בשלום. נשפכתי למיטה. התעוררתי לצליל הטלפון בתשע וחצי. רוצים לדעת אם בא לי לרדת לסיני לכמה ימים. טרקתי. קמתי לפני שעה. בתור מובטל היי-טק, יש לי המון פריבילגיות, כמו - למשל - לישון עד מתי שהגוף צריך. יאללה, ביי!