עינים של עשן

[l i b a t]

עינים של עשן

הנה שוב האש מגיעה אני מרגישה אותה בקצה האצבעות איך שהיא רוצה לשרוף הכל לקחת. אני באמת לא יודעת מה לעשות איך לעצור אותה. הזעם, החוסר אונים הזה.
בכל מקום שאני מסתכלת מה אני רואה?? רק עשן שחור של יאוש ושל פחד מלא בעינים שלי ושל אנשים אחרים. אנשים בני אדם שפעם אהבתי מאד והיום הכל מסכות של עשן, עשן עם עינים כאלה. חרדה, כי זה עוד לא נגמר רק הולך וגדל ומשתלט
האפר, זה מה שנשאר ממני, מהרגשות שלי. אפר שכל אחד יכול לדרוך שם ולהשאיר טביעת נעל שלו ואז ללכת משם כמו שהולכים מאפר אבל טביעת הנעל הזו תשאר שם. רוח איפה היא? שתמחוק את הסימנים הללו? שתחזיר את הכל חלק כמו שהיה. ובעצם, אין בי שום רוח או משב אויר
ופיח זה עצב, עצב כזה שבו אני מבינה שכל מה שהיה עד עכשיו זה כלום לעומת מה שיגיע, עצב כאשר אני מבינה כמה הכל חסר טעם, וחסר משמעות. כמה שום מאמץ לא יועיל ושום מאבק לא יוביל אותי למקום טוב שאיננו.
לפני שהאש דועכת ולוקחת איתה את הכל אני עוד רואה להבות אחרונות שארית של חיים של מירמור ושל כעס. להבות שאוכלות שאריות אחרונות של של חמצן בגופי ואני משוגעת מרוב זעם וחוסר אונים. כמו תקוה כמו רצון שהיו בי אי פעם כשעוד היו בי חיים.
ורק אני רק אני יכולה לעצור את זה ולשים לזה סוף, לגאול את עצמי מעצמי ומהאש שאוכלת אותי.

 

[נסחפת עם הגלים]

שמחה לראות אותך שוב ליבת

את כותבת מדהים, חוויתי ואותנטי. יש לך כישרון להעביר את התחושות במילים. אני יודעת שלשטוח את הרגשות והכאבים על הדף נותן הקלה עצומה. נשמח לקרוא עוד חיבורים שלך.