עיסקת גלעד שליט - חשבון הנפש
לקראת ביצוע העיסקה ניתן לחוש באוויר ריחות של אופטימיות זעירה מהולות בחדוות שלום רעננה. מספרים לנו שהעיסקה אמנם תחזק את החמאס אך הדבר רק יגרום לו להיות גורם יותר מכובד ואחראי בזירה הפוליטית. או אז נוכל לערוך עמו משא ומתן לשלום, ומשם ועד הזמנת הנייה לנאום בכנסת הדרך כבר קצרה ביותר. מצד שני אם החמאס יחלש אבוי, לא תהיה לו שליטה על הפלגים הקטנים ואז הם ישגרו אלינו טילים ללא שליטה. ברור לחלוטין: חיזוק החמאס ושחרור מאות רוצחים זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. חובבי השלום כבר מתחילים לחייך את חיוך נצחונם מתחת לשפמפם ומטיפים בצניעות: נו, במקום לעשות שרירים יכולנו להכנע לתכתיבי החמאס כבר לפני 3 שנים. מבחינתם זו הוכחה ניצחת לקונספציית הכניעה המוצלחת שלהם. הם ככל הנראה כבר ערוכים ומוכנים לחגוג את הארוע, ואולם בטרם נפצח במחולות אולי בכ"ז כדאי לבחון את העיסקה מנקודת מבט מעט פחות זחוחה וקצת יותר מפוכחת. מהם יתרונות העיסקה? נקבל את גילעד שליט במצב לא ברור פיזית ונפשית, החמאס יתחזק ואז אולי נוכל לשוחח עמו שיחות שלום והכל יהיה פשוט נפלא. זה יפה מאוד, אבל למרבה הצער יש לעיסקה גם מחיר ואולי כדאי שנבין אותו היטב היטב לפני שנשוש לשלם אותו. להל"ן מחיר העיסקה (בסדר חומרה עולה): 1. הזמנה לטרור - לא ניתן לערוב לכך שכל המשוחררים יעשו הסבה מקצועית, יתכן שחלקם יחזרו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב: להרוג יהודים. משפחת שליט עלולה למצוא עצמה מול משפחות שכולות עתידיות שיטיחו בה אשמה ישירה לרצח יקיריהן. מה תהיה תשובתה? 2. תחושת חוסר אונים צורבת - כאשר מתרחשים מקרי רצח כואבים, אוהבים גדולי האומה להכריז בנאומים חוצבי להבות כי מדינת ישראל תעשה הכל כדי למצוא את האחראים ולהביאם לדין. מעתה ישאלו אותם המשפחות השכולות הטריות: בשביל מה? 3. בעיטה בכל מערכת הצדק - החל מן המודיעין, המשך בביטחון וכלה במשפט. מעתה בכל פעם ששופט יגזור מאסר עולם על מחבל נצפה לשמוע פרצי צחוק מתגלגלים מכיוון ספסל הנאשמים. הרוצח שלא יצליח לכבוש את עליצותו יפצה את השופט בכך שיתיר לו לגזור כמה מאסרי עולם שיחפוץ, אך יקטר על כך שלצערו ככל הנראה הוא לא יספיק לסיים תואר ראשון, וכדי להשלים תואר שני הוא יאלץ לרצוח פעם נוספת. מערכת המשפט הישראלית וכל זרועות הביטחון שמאחוריה יושמו ללעג ולקלס. בפועל ההיררכיה המשפטית במדינת ישראל תהיה כזו שמעל בית המשפט השלום, המחוזי והעליון, מעל נשיאת בית המשפט העליון, הנשיא ורוה"מ, יעמוד בעצם המלך הבלתי מעורער של מדינת ישראל ירום הודו, הוד מעלתו חאלד משעל, והוא יהיה הפוסק העליון. לא בטוח שבשביל זה הקמנו את כל מערכת שלטון החוק והסדר במדינה. 4. יריקה בפני משפחת השכול - כשם שנאנסות חשות שהן עוברות אונס שני בבית המשפט, כך עלולות חלק מן המשפחות השכולות לחוש שהן עוברות רצח שני כשהן יחזו ברוצח יקירם יוצא לחופשי כגיבור לאומי, באדיבותה של מדינת ישראל. לו היו מעניקים לרוצחים המאושרים פרס ישראל על מפעל חיים - החגיגה ההזויה הזו יכולה היתה להיות ממש מושלמת. נקווה שכל המשפחות יעמדו בזה, אבל אם נשמע שאם שכולה שלחה יד בנפשה, לא נוכל לומר שהופתענו. מי שכל כך שש לשחרר מאות רוצחים צריך לשאול את עצמו אם באותה מידה הוא היה מוכן לשחרר גם את דמיאן קרליק (אושרנקו), רוני רון (רוז פיזם), פרחאן (דנה בנט), יגאל עמיר (יצחק רבין). מדוע לא משחררים אותם? משום שחאלד משעל לא דרש? עדיין אפשר לשכנע אותו... 5. ביזוי המדינה - אפשר לדבר עד מחר על ערכים יהודיים וכמה שאנחנו יותר מוסריים מהם (וסליחה על ההכללה, למרות שהם בדיוק כמונו), אבל האמת היא שכל הערכים הנעלים הללו כביכול אינם יותר מ"בגדי מלך חדשים". עלינו להיות כנים עם עצמנו: ברמה הערכית המו"מ על העיסקה מתנהל על פי העקרון של כמה אצבעות ברגליו של חאלד משעל יצטרך ביבי לנשק. לא בטוח שלמנהיג העם היהודי בדורנו יש את הסמכות לנשק את רגליו של צוררנו. המילים קשות, אך המציאות קשה יותר - אם שחרור מאות שוחטי יהודים אינו התרפסות של היהודי בפני הפריץ, אז מה זה כן? בניגוד למניפולציות הרגשיות חיילים רבים עלולים לחוש שאין בשביל מי להילחם. המדינה מתפרקת מערכיה, אין כבוד לאומי, מנהיג כנופיית רוצחים מוריד אותנו על ברכנו, דמגוגיה לא תעזור, המכה למורל תהיה ללא תקנה. תחושת הביזיון תחצה גבולות. ירדן כבר יורקת עלינו, טורקיה מטילה עלינו את מימיה, בריטניה ומדינות נוספות באירופה מרשות לעצמן לבזותנו, גם אובאמה הצטרף למקהלה, וכעת כל מה שחסר לנו זו התרפסות בפני כנופיית רוצחים. צריך להבין שכבוד לאומי איננו מטבע עובר לסוחר, יש לו גם ערך אסטרטגי עצום. אם נעריך את עצמנו - יעריכו אותנו, אם נמשיך להתרפס בל נתפלא שהעולם כולו ימשיך לבוז לנו יותר ויותר. 6. המסר לפיו דם יהודי הוא הפקר - אם פעם גולדה עשתה הכל כדי לבוא חשבון עם מחבלי מינכן, הרי שהיום המסר של מדינת ישראל לאויביה הפוך לחלוטין: אתם תרצחו יהודים, אנחנו כבר נדאג לשחרר אתכם באחת מן העסקאות הקרובות. זהו, זה המחיר. אם אתם מוכנים לשלם את המחיר הזה תמורת חייל - בבקשה. אבל, לא בטוח שהציבור מודע לכך שזהו המחיר. העיסקה ההזויה ביותר בהיסטוריה האנושית מבוססת בעצם על יחסי ציבור. ככל שעובר הזמן וככל שהציבור נחשף יותר למחירה מספר מתנגדיה עולה. מן הראוי לערוך דיון ציבורי ולהציג בפני הציבור את מלוא המשמעות האמיתית של העסקה, לפני שממהרים לחתום עליה. ללא דעת קהל היא לא תתבצע. כדאי לפזר עוד כמה מניפולציות: בחטיפה הבאה זה כבר יהיה אחרת - כן, כן, ממש כמו המשפט הנודע: "מחר נתחיל בדיאטה". אם בחטיפה הבאה נוכל לעמוד מול לחץ המשפחה והציבור, מדוע שלא נעמוד בפניו היום? אין זה אלא תירוץ עלוב שנועד להסתיר את הבושה ותו לו. אדרבא, בקצב בו נפרצים הגבולות בארצנו הקטנטונת הרי שהעסקאות הבאות צפויות להיות הזויות עוד יותר. אם העיסקה הקודמת היתה על פי העקרון "רוצח תמורת הפתעות" (קיבלנו שני ארונות הפתעה ובדקנו האם יש שם חיילים חיים או מתים), הרי שהעסקה הבאה תהיה ככל הנראה על בסיס "אשראי" (נשחרר 900 רוצחים וניתן להם זיכוי לשנה לרצוח מאה יהודים). בעסקה שאחריה הם כבר ידרשו שצה"ל בעצמו ירצח עבורם, והעסקה האחרונה תהיה שכולנו נתאבד ובתמורה נקבל חייל. אם לא נשים גבולות לאבסורד, האבסורד ישים גבול לנו. גירוש לאירופה - כמה עניים יש בישראל שלא רצחו ולא פשעו אך היו שמחים להיות "מגורשים" לאירופה ולהנות מדיור וקצבה לכל החיים? התופעה המדהימה של חלוקת שי צנוע לרוצחים מצטיינים הינה שיבוש דעת משובח, שטרם היה כדוגמתו מאז הענקת פרס נובל לשלום לערפאת. מה היית אומר לו החטוף היה בן משפחתך - ברור שכל אחד היה מוכן לעשות הכל למען יקירו, אבל השאלה כאן איננה משפחתית אלא לאומית. חיילים רבים חירפו נפשם למען המולדת, מצב בו המולדת מוכרת את ערכיה תמורת חייל היא היפוך מטורף ועיוות ערכים. ערך אי הפקרת חייל - ראשית מדינה המתפרקת מערכיה אינה יכולה לדבר על ערכים, שנית שום דבר לא חדש: מדחאת יוסף ופולארד כבר הופקרו. עם כל הצער והכאב שבדבר, אם גלעד שליט ירצח בשבי הוא לא יהיה חלל צה"ל הראשון, גם לא האחרון. אלי כהן נתלה בכיכר העיר ומדינת ישראל לא התפרקה מערכיה. מעולם לא הבטיחו לנו מלחמות של שושנים, ומי שהמלחמה קשה לו מדי מוזמן לעבור דירה לשווייץ. במלחמות נפצעים, נהרגים, לפעמים גם נופלים בשבי בידי פראי אדם. לו האוייב העומד מולנו היה "נורמאלי" היינו עורכים עמו עסקה נורמאלית, אך מכיוון שמדובר בכנופיית רוצחים בלתי אנושית הרי שהוא זוכה להנות מפרסים פנטסטים העולים על כל דמיון. את האוייב לא בוחרים, אך ה"פטנט" של פרסים מדהימים תמורת זוועות אינו מבשר טובות למזה"ת בפרט ולאנושות בכלל.
לקראת ביצוע העיסקה ניתן לחוש באוויר ריחות של אופטימיות זעירה מהולות בחדוות שלום רעננה. מספרים לנו שהעיסקה אמנם תחזק את החמאס אך הדבר רק יגרום לו להיות גורם יותר מכובד ואחראי בזירה הפוליטית. או אז נוכל לערוך עמו משא ומתן לשלום, ומשם ועד הזמנת הנייה לנאום בכנסת הדרך כבר קצרה ביותר. מצד שני אם החמאס יחלש אבוי, לא תהיה לו שליטה על הפלגים הקטנים ואז הם ישגרו אלינו טילים ללא שליטה. ברור לחלוטין: חיזוק החמאס ושחרור מאות רוצחים זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. חובבי השלום כבר מתחילים לחייך את חיוך נצחונם מתחת לשפמפם ומטיפים בצניעות: נו, במקום לעשות שרירים יכולנו להכנע לתכתיבי החמאס כבר לפני 3 שנים. מבחינתם זו הוכחה ניצחת לקונספציית הכניעה המוצלחת שלהם. הם ככל הנראה כבר ערוכים ומוכנים לחגוג את הארוע, ואולם בטרם נפצח במחולות אולי בכ"ז כדאי לבחון את העיסקה מנקודת מבט מעט פחות זחוחה וקצת יותר מפוכחת. מהם יתרונות העיסקה? נקבל את גילעד שליט במצב לא ברור פיזית ונפשית, החמאס יתחזק ואז אולי נוכל לשוחח עמו שיחות שלום והכל יהיה פשוט נפלא. זה יפה מאוד, אבל למרבה הצער יש לעיסקה גם מחיר ואולי כדאי שנבין אותו היטב היטב לפני שנשוש לשלם אותו. להל"ן מחיר העיסקה (בסדר חומרה עולה): 1. הזמנה לטרור - לא ניתן לערוב לכך שכל המשוחררים יעשו הסבה מקצועית, יתכן שחלקם יחזרו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב: להרוג יהודים. משפחת שליט עלולה למצוא עצמה מול משפחות שכולות עתידיות שיטיחו בה אשמה ישירה לרצח יקיריהן. מה תהיה תשובתה? 2. תחושת חוסר אונים צורבת - כאשר מתרחשים מקרי רצח כואבים, אוהבים גדולי האומה להכריז בנאומים חוצבי להבות כי מדינת ישראל תעשה הכל כדי למצוא את האחראים ולהביאם לדין. מעתה ישאלו אותם המשפחות השכולות הטריות: בשביל מה? 3. בעיטה בכל מערכת הצדק - החל מן המודיעין, המשך בביטחון וכלה במשפט. מעתה בכל פעם ששופט יגזור מאסר עולם על מחבל נצפה לשמוע פרצי צחוק מתגלגלים מכיוון ספסל הנאשמים. הרוצח שלא יצליח לכבוש את עליצותו יפצה את השופט בכך שיתיר לו לגזור כמה מאסרי עולם שיחפוץ, אך יקטר על כך שלצערו ככל הנראה הוא לא יספיק לסיים תואר ראשון, וכדי להשלים תואר שני הוא יאלץ לרצוח פעם נוספת. מערכת המשפט הישראלית וכל זרועות הביטחון שמאחוריה יושמו ללעג ולקלס. בפועל ההיררכיה המשפטית במדינת ישראל תהיה כזו שמעל בית המשפט השלום, המחוזי והעליון, מעל נשיאת בית המשפט העליון, הנשיא ורוה"מ, יעמוד בעצם המלך הבלתי מעורער של מדינת ישראל ירום הודו, הוד מעלתו חאלד משעל, והוא יהיה הפוסק העליון. לא בטוח שבשביל זה הקמנו את כל מערכת שלטון החוק והסדר במדינה. 4. יריקה בפני משפחת השכול - כשם שנאנסות חשות שהן עוברות אונס שני בבית המשפט, כך עלולות חלק מן המשפחות השכולות לחוש שהן עוברות רצח שני כשהן יחזו ברוצח יקירם יוצא לחופשי כגיבור לאומי, באדיבותה של מדינת ישראל. לו היו מעניקים לרוצחים המאושרים פרס ישראל על מפעל חיים - החגיגה ההזויה הזו יכולה היתה להיות ממש מושלמת. נקווה שכל המשפחות יעמדו בזה, אבל אם נשמע שאם שכולה שלחה יד בנפשה, לא נוכל לומר שהופתענו. מי שכל כך שש לשחרר מאות רוצחים צריך לשאול את עצמו אם באותה מידה הוא היה מוכן לשחרר גם את דמיאן קרליק (אושרנקו), רוני רון (רוז פיזם), פרחאן (דנה בנט), יגאל עמיר (יצחק רבין). מדוע לא משחררים אותם? משום שחאלד משעל לא דרש? עדיין אפשר לשכנע אותו... 5. ביזוי המדינה - אפשר לדבר עד מחר על ערכים יהודיים וכמה שאנחנו יותר מוסריים מהם (וסליחה על ההכללה, למרות שהם בדיוק כמונו), אבל האמת היא שכל הערכים הנעלים הללו כביכול אינם יותר מ"בגדי מלך חדשים". עלינו להיות כנים עם עצמנו: ברמה הערכית המו"מ על העיסקה מתנהל על פי העקרון של כמה אצבעות ברגליו של חאלד משעל יצטרך ביבי לנשק. לא בטוח שלמנהיג העם היהודי בדורנו יש את הסמכות לנשק את רגליו של צוררנו. המילים קשות, אך המציאות קשה יותר - אם שחרור מאות שוחטי יהודים אינו התרפסות של היהודי בפני הפריץ, אז מה זה כן? בניגוד למניפולציות הרגשיות חיילים רבים עלולים לחוש שאין בשביל מי להילחם. המדינה מתפרקת מערכיה, אין כבוד לאומי, מנהיג כנופיית רוצחים מוריד אותנו על ברכנו, דמגוגיה לא תעזור, המכה למורל תהיה ללא תקנה. תחושת הביזיון תחצה גבולות. ירדן כבר יורקת עלינו, טורקיה מטילה עלינו את מימיה, בריטניה ומדינות נוספות באירופה מרשות לעצמן לבזותנו, גם אובאמה הצטרף למקהלה, וכעת כל מה שחסר לנו זו התרפסות בפני כנופיית רוצחים. צריך להבין שכבוד לאומי איננו מטבע עובר לסוחר, יש לו גם ערך אסטרטגי עצום. אם נעריך את עצמנו - יעריכו אותנו, אם נמשיך להתרפס בל נתפלא שהעולם כולו ימשיך לבוז לנו יותר ויותר. 6. המסר לפיו דם יהודי הוא הפקר - אם פעם גולדה עשתה הכל כדי לבוא חשבון עם מחבלי מינכן, הרי שהיום המסר של מדינת ישראל לאויביה הפוך לחלוטין: אתם תרצחו יהודים, אנחנו כבר נדאג לשחרר אתכם באחת מן העסקאות הקרובות. זהו, זה המחיר. אם אתם מוכנים לשלם את המחיר הזה תמורת חייל - בבקשה. אבל, לא בטוח שהציבור מודע לכך שזהו המחיר. העיסקה ההזויה ביותר בהיסטוריה האנושית מבוססת בעצם על יחסי ציבור. ככל שעובר הזמן וככל שהציבור נחשף יותר למחירה מספר מתנגדיה עולה. מן הראוי לערוך דיון ציבורי ולהציג בפני הציבור את מלוא המשמעות האמיתית של העסקה, לפני שממהרים לחתום עליה. ללא דעת קהל היא לא תתבצע. כדאי לפזר עוד כמה מניפולציות: בחטיפה הבאה זה כבר יהיה אחרת - כן, כן, ממש כמו המשפט הנודע: "מחר נתחיל בדיאטה". אם בחטיפה הבאה נוכל לעמוד מול לחץ המשפחה והציבור, מדוע שלא נעמוד בפניו היום? אין זה אלא תירוץ עלוב שנועד להסתיר את הבושה ותו לו. אדרבא, בקצב בו נפרצים הגבולות בארצנו הקטנטונת הרי שהעסקאות הבאות צפויות להיות הזויות עוד יותר. אם העיסקה הקודמת היתה על פי העקרון "רוצח תמורת הפתעות" (קיבלנו שני ארונות הפתעה ובדקנו האם יש שם חיילים חיים או מתים), הרי שהעסקה הבאה תהיה ככל הנראה על בסיס "אשראי" (נשחרר 900 רוצחים וניתן להם זיכוי לשנה לרצוח מאה יהודים). בעסקה שאחריה הם כבר ידרשו שצה"ל בעצמו ירצח עבורם, והעסקה האחרונה תהיה שכולנו נתאבד ובתמורה נקבל חייל. אם לא נשים גבולות לאבסורד, האבסורד ישים גבול לנו. גירוש לאירופה - כמה עניים יש בישראל שלא רצחו ולא פשעו אך היו שמחים להיות "מגורשים" לאירופה ולהנות מדיור וקצבה לכל החיים? התופעה המדהימה של חלוקת שי צנוע לרוצחים מצטיינים הינה שיבוש דעת משובח, שטרם היה כדוגמתו מאז הענקת פרס נובל לשלום לערפאת. מה היית אומר לו החטוף היה בן משפחתך - ברור שכל אחד היה מוכן לעשות הכל למען יקירו, אבל השאלה כאן איננה משפחתית אלא לאומית. חיילים רבים חירפו נפשם למען המולדת, מצב בו המולדת מוכרת את ערכיה תמורת חייל היא היפוך מטורף ועיוות ערכים. ערך אי הפקרת חייל - ראשית מדינה המתפרקת מערכיה אינה יכולה לדבר על ערכים, שנית שום דבר לא חדש: מדחאת יוסף ופולארד כבר הופקרו. עם כל הצער והכאב שבדבר, אם גלעד שליט ירצח בשבי הוא לא יהיה חלל צה"ל הראשון, גם לא האחרון. אלי כהן נתלה בכיכר העיר ומדינת ישראל לא התפרקה מערכיה. מעולם לא הבטיחו לנו מלחמות של שושנים, ומי שהמלחמה קשה לו מדי מוזמן לעבור דירה לשווייץ. במלחמות נפצעים, נהרגים, לפעמים גם נופלים בשבי בידי פראי אדם. לו האוייב העומד מולנו היה "נורמאלי" היינו עורכים עמו עסקה נורמאלית, אך מכיוון שמדובר בכנופיית רוצחים בלתי אנושית הרי שהוא זוכה להנות מפרסים פנטסטים העולים על כל דמיון. את האוייב לא בוחרים, אך ה"פטנט" של פרסים מדהימים תמורת זוועות אינו מבשר טובות למזה"ת בפרט ולאנושות בכלל.